לכל ספר לוקח הזמן שלו להתהוות. כל פרוייקט חדש הוא חלום חדש המחכה להיווצר, לרקום עור, גידים ורגשות שהקוראים יחוו כשיקראו אותו. כל זה עומד מאחור כרקע למלאכה של הכתיבה עצמה, לתחקירים, ללמידה ולעובדה שאני הולכת לישון ומתעוררת עם גיבורי הספר עד שאוכל להניח אותם בצד של האור.
בשנתיים האחרונות ליוו אותי מיג ומיטשל. אולי אני היא שליוותה אותם ואולי זה פשוט הדדי. יצאנו יחד להרפתקת מדע בדיוני ופנטזיה על אדמת הירח. עשינו שטויות, צחקנו, כאבנו וישבנו יחד בשיעורי פיזיקה כדי שאוכל להבין מהו חומר אפל ומיהם דובוני המים שאנשי החלל מרותקים אליהם. זו הייתה הרפתקה קסומה.
לצערי, מיג ומיטשל טיפסו אתמול בערב למדף העליון והם יצטרכו לחכות כדי שתכירו אותם ואת סיפורם. אני לא קוברת אותם, אני רק מניחה להם כי, כפי שהתברר, עדיין לא הגיע הזמן. אולי אתחיל איתם בחו"ל בעתיד ואז יעשו עליה לישראל. ישראל, שלצערי לא מוציאה מספיק ספרי מדע בדיוני מקורי לאור.
אשאר נאמנה לאמת ואודה שזה כואב. מאוד. ואני נוטה בימים רגילים להתכנס פנימה כשזה קורה. אולם אין אלו ימים רגילים. לכל אחד מאיתנו נשבר איזה חלום בשנה האחרונה. אז מה אני עושה עם שבר זה ועוד אחרים שקורים?
וחשבתי גם על זה, שמילא אנחנו – עבורנו זו הפסקה ארוכה ומטרידה, פאוזה בחיים – אבל עבור ילדינו, שנה-שנתיים בחיים זה המון זמן. לכן, אני עובדת בשבוע האחרון על איך למצות את האפשרויות (המעטות, אבל עדיין אפשרויות) שכן קיימות וליצור עבור הבנות (הנפלאות שלי! כן, מה לא ידעתם?) בית ספר ביתי מהנה. בינתיים הרעיון שלי היה ליצור קפסולות של עד שלוש חברות או חברים ללימוד משותף מרחוק. אם יש לכם רעיונות, אשמח לשמוע.
ואז נזכרתי בה, זו שאני שותה בחברתה את הקפה שלי. היא עלתה לי הון, יחסית לכוסות קפה – ואני משקיעה באוסף שלי. אבל לא יכולתי לעמוד בפניה כשזעקה לי את שבריה היפים מבעד למדף.
באמנות הקינטסוגי היפנית, אחוי שברים נעשה באמצעות זהב יצוק שמסמן את השברים. ועל פי אותה פילוסופיה זו מראה לחיינו אולי מראה של העצמי שלנו העשוי שברים, אך בכללותנו – אנחנו אוסף שברינו היפים.
ואני, אוספת את השבר, מאחה אותו ויוצאת להרפתקה חדשה, חלום חדש, ספר חדש. החודש אני רושמת ואוספת חומר רקע לסיפור שכבר החל להתהוות אצלי ובחודש נובמבר, אצטרף לאתגר הכתיבה הבינלאומי, כפי שעשיתי לפני שנתיים ואנסה להשלים גם הפעם בהצלחה – טיוטה ראשונה לספר חדש.
ובתוספת אופטימית ויפה לימים אלו – לאחרונה הוכרזה זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2020 – המשוררת האמריקנית לואיז גליק! וזו בשורה שעבורי מהווה תקווה, של ימים בהם שירה ואישה מוערכות בזירה שברובה הייתה שייכת לגברים. כמובן, שהם ראויים, אבל נחמד שאנחנו משוות ומעלות;)
וברוח שירה זו, אשתף – לראשונה – שיר שכתבתי, כי לפעמים מתפלק לי אחד. ואני מקדישה אותו למיג ומיטשל, שבזמן שכתבתי את סיפורם עלה בי שיר זה:
מוֹלֵקוּלוֹת
כְּשֶׁחָסֵר לוֹ אֵיזֶה קַו,
הוּא פָּשׁוּט מוֹשֵׁךְ בְּמִכְחוֹלוֹ הָאֱלֹהִי,
מְצַיֵּר לַהֲנָאָתוֹ.
וּבַקַּו הַזֶּה נוֹלֶדֶת אֻמָּה עַל כַּדּוּר הָאָרֶץ.
בִּנְקֻדָּה קְטַנָּה בַּמִּכְחוֹל שֶׁלּוֹ נוֹלֶדֶת מְדִינָה.
בִּשְׁפְּרִיצִים שֶׁל הַצֶּבַע עַל קַנְבָס הָאֱלֹהוּת נוֹלָדִים יְלָדִים, צִפּוֹרִים וְעֵצִים.
מוֹלֵקוּלוֹת עַל דַּף הַנְּיָר שֶׁל אֱלֹהִים, זֶה מָה שֶׁאֲנַחְנוּ.
כְּשֶׁהוּא מְרֻצֶּה מִיְּצִירָתוֹ, יֹפִי, מָה טוֹב, הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ סַבַּבָּה אֱגוֹזִים.
אֲבָל כְּשֶׁלֹּא יוֹצֵא לוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא הִתְכַּוֵּן,
כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מִקַּוֵּי הַמִּתְאָר הַשְּׁמֵימִיִּים שֶׁתִּכְנֵן,
הוּא מִתְעַצְבֵּן.
הוּא מוֹחֵק, בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב, וְאָז צוּנָמִי שׁוֹטֵף אֶת תַּאיְלַנְד,
וּבַמִּקְרֶה הָרַע, אַסְטֵרוֹאִיד מַכֶּה בְּכַדּוּר הָאָרֶץ וְהַדִּינוֹזָאוּרִים נִכְחָדִים.
יוֹם אֶחָד יִמָּאֵס לוֹ מִתַּחְבִּיב הַצִּיּוּר שֶׁלּוֹ וְהוּא יְקַמֵּט אֶת כָּל עֲבוֹדוֹתָיו,
אוּלַי יִקְרַע אוֹתָן לִגְזָרִים
וְאוּלַי יִשְׂרֹף אוֹתָן, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶן זֵכֶר,
שֶׁאַף אֶחָד לֹא יֵדַע שֶׁצִּיֵּר אֵי פַּעַם.
וְאָז יִהְיֶה מַפָּץ גָּדוֹל,
אַחֲרָיו יִהְיֶה רִיק שֶׁיִּתְמַלֵּא אוֹ לֹא יִתְמַלֵּא.
וְלֹא נוֹדַע כִּי בָּאנוּ אֶל קִרְבּוֹ שֶׁל הָאֱלֹהִים,
אֱלֹהֵי הַקַּנְבָס הַשְּׁמֵימִי, שֶׁיֵּשׁ לוֹ כִּשָּׁרוֹן מַדְהִים לְצִיּוּר
וְיוֹצְאוֹת תַּחַת יָדָיו עֲבוֹדוֹת עוֹצְרוֹת נְשִׁימָה.
אַךְ כְּכָל יוֹצֵר,
יֵשׁ לוֹ גַּם יְצִירוֹת גְּרוּעוֹת,
כָּל כָּךְ גְּרוּעוֹת שֶׁהֵן בּוּשָׁה.
בּוּשָׁה לָאֱלֹהוּת.
~~~
* עריכה וניקוד: מיכל ברמן
שיהיה לנו אחרי החגים שמח ומבדח – ובעיקר שתהיו לי בריאים!
שלכם באהבה,
לילי מילת
