יש משהו מאוד אינטימי בלהקריא את היצירה של עצמך.

בחודש וחצי האחרונים חלקתי נסיעות ושעות אולפן ארוכות באייקאסט ספרים מוקלטים לטובת כלת הים.

פרויקט הספרים הקוליים אינו חדש לי, בעבר הקלטתי את ספרי לילדים, בית התאומים המסתובב, בעיקר מתוך מחשבה על אלו שאינם יכולים לקרוא וכמה נפלא זה להנגיש עבורם ספרים.

אולם דבר לא הכין אותי לעבודה האינטנסיבית, הרגשית והשרירית של הקראת ספר באורח מלא, מבלי ליפול בלשון, מבלי לגמגם, מבלי שירעד קולי, מבלי שאבכה עם גיבוריי.

העבודה אינטנסיבית, כי היא לא רק להגיע לשעות האולפן ביום עבודה, אלא צריך להקשיב אחר כך לתוצרי היום ולסמן במקום המדויק בספר היכן צריך לתקן.

העבודה שרירית, כי אשכרה צריך למתוח את מיתרי הקול, לאמן אותם בשעות הקראה רבות בבית כהכנה לימי ההקלטה באולפן.

והעבודה רגשית, כי אתם כבר יודעים, שהגיבורים אינם זרים לי ומבוססים על דמות הוריי.

לכתוב זו מלאכה שמוכרת לי היטב והשריר הזה מפותח למדי אחרי כך וכך שנים וימים ושעות של הרמת משקולות העטים על הדף והאצבעות על המקלדת.

אולם להקריא? ולא משנה כמה ספרים הקראתי לבנותיי וקטעים מכתיבתי במפגשים עם קוראיי, זה לא כמו להקריא באולפן בו בכל פעם שאני נושמת, מזיזה את ידי או בולעת את רוקי – זה נשמע בהקלטה.

כשהקול נשבר באמצע משפט, כי סבי נפטר, ואז סבתי, כי אני מדמיינת שוב את אבי מתייתם בזמן כה קצר והוא צעיר יותר אז מגילה של בכורתי היום.

כשהקול כועס וצועק, לנוכח העוולות שעברה אמי, פעם אחר פעם, מהאנשים שהיו אמורים לספק לה הגנה.

כשהקול מתרגש, עם מחוות האהבה של איחודם.

את כל אלו היה קשה ומן הסתם בלתי אפשרי להוציא מקולי המקריא את כלת הים.

אז אל תצפו להקראה מקצועית, כי איני מקצועית בזה.

אל תצפו, שלמרות שעבדתי קשה ורבות על התיקונים של ההקלטות, שלא נשארו מקומות בהן נפלה לשוני.

ובבקשה אל תצפו שאהיה אחרת ממה שאני –

לילי, הנושאת את שם סבתי שלא הכרתי וניסיתי להחיות בספר זה.

לילי, הבת הצעירה של נורית ואהרון, שהצורך לכתוב על הוריה, הגיבורים בעיניה, בער בה.

ולילי, שאף פעם לא יכלה וכנראה גם לא תוכל להפריד בין המקצועי לאישי.

אלו הם חיי. וזה קולי.

ואם הגעתם עד כאן ואתם רוצים לנסות,

מוזמנים להאזין לכלת הים באתר של אייקאסט:

https://books.icast.co.il/ספר/כלת-הים

שיהיה סוף שמח ואופטימי לשנת 2020 !

שלכם באהבה,

                     לילי מילת

לכל ספר לוקח הזמן שלו להתהוות. כל פרוייקט חדש הוא חלום חדש המחכה להיווצר, לרקום עור, גידים ורגשות שהקוראים יחוו כשיקראו אותו. כל זה עומד מאחור כרקע למלאכה של הכתיבה עצמה, לתחקירים, ללמידה ולעובדה שאני הולכת לישון ומתעוררת עם גיבורי הספר עד שאוכל להניח אותם בצד של האור.

בשנתיים האחרונות ליוו אותי מיג ומיטשל. אולי אני היא שליוותה אותם ואולי זה פשוט הדדי. יצאנו יחד להרפתקת מדע בדיוני ופנטזיה על אדמת הירח. עשינו שטויות, צחקנו, כאבנו וישבנו יחד בשיעורי פיזיקה כדי שאוכל להבין מהו חומר אפל ומיהם דובוני המים שאנשי החלל מרותקים אליהם. זו הייתה הרפתקה קסומה.

לצערי, מיג ומיטשל טיפסו אתמול בערב למדף העליון והם יצטרכו לחכות כדי שתכירו אותם ואת סיפורם. אני לא קוברת אותם, אני רק מניחה להם כי, כפי שהתברר, עדיין לא הגיע הזמן. אולי אתחיל איתם בחו"ל בעתיד ואז יעשו עליה לישראל. ישראל, שלצערי לא מוציאה מספיק ספרי מדע בדיוני מקורי לאור.

אשאר נאמנה לאמת ואודה שזה כואב. מאוד. ואני נוטה בימים רגילים להתכנס פנימה כשזה קורה. אולם אין אלו ימים רגילים. לכל אחד מאיתנו נשבר איזה חלום בשנה האחרונה. אז מה אני עושה עם שבר זה ועוד אחרים שקורים?

וחשבתי גם על זה, שמילא אנחנו – עבורנו זו הפסקה ארוכה ומטרידה, פאוזה בחיים – אבל עבור ילדינו, שנה-שנתיים בחיים זה המון זמן. לכן, אני עובדת בשבוע האחרון על איך למצות את האפשרויות (המעטות, אבל עדיין אפשרויות) שכן קיימות וליצור עבור הבנות (הנפלאות שלי! כן, מה לא ידעתם?) בית ספר ביתי מהנה. בינתיים הרעיון שלי היה ליצור קפסולות של עד שלוש חברות או חברים ללימוד משותף מרחוק. אם יש לכם רעיונות, אשמח לשמוע.

ואז נזכרתי בה, זו שאני שותה בחברתה את הקפה שלי. היא עלתה לי הון, יחסית לכוסות קפה – ואני משקיעה באוסף שלי. אבל לא יכולתי לעמוד בפניה כשזעקה לי את שבריה היפים מבעד למדף.

באמנות הקינטסוגי היפנית, אחוי שברים נעשה באמצעות זהב יצוק שמסמן את השברים. ועל פי אותה פילוסופיה זו מראה לחיינו אולי מראה של העצמי שלנו העשוי שברים, אך בכללותנו – אנחנו אוסף שברינו היפים.

ואני, אוספת את השבר, מאחה אותו ויוצאת להרפתקה חדשה, חלום חדש, ספר חדש. החודש אני רושמת ואוספת חומר רקע לסיפור שכבר החל להתהוות אצלי ובחודש נובמבר, אצטרף לאתגר הכתיבה הבינלאומי, כפי שעשיתי לפני שנתיים ואנסה להשלים גם הפעם בהצלחה – טיוטה ראשונה לספר חדש.

ובתוספת אופטימית ויפה לימים אלו – לאחרונה הוכרזה זוכת פרס נובל לספרות לשנת 2020 – המשוררת האמריקנית לואיז גליק! וזו בשורה שעבורי מהווה תקווה, של ימים בהם שירה ואישה מוערכות בזירה שברובה הייתה שייכת לגברים. כמובן, שהם ראויים, אבל נחמד שאנחנו משוות ומעלות;)

וברוח שירה זו, אשתף – לראשונה – שיר שכתבתי, כי לפעמים מתפלק לי אחד. ואני מקדישה אותו למיג ומיטשל, שבזמן שכתבתי את סיפורם עלה בי שיר זה:

מוֹלֵקוּלוֹת

כְּשֶׁחָסֵר לוֹ אֵיזֶה קַו, 

הוּא פָּשׁוּט מוֹשֵׁךְ בְּמִכְחוֹלוֹ הָאֱלֹהִי, 

מְצַיֵּר לַהֲנָאָתוֹ.

וּבַקַּו הַזֶּה נוֹלֶדֶת אֻמָּה עַל כַּדּוּר הָאָרֶץ. 

בִּנְקֻדָּה קְטַנָּה בַּמִּכְחוֹל שֶׁלּוֹ נוֹלֶדֶת מְדִינָה. 

בִּשְׁפְּרִיצִים שֶׁל הַצֶּבַע עַל קַנְבָס הָאֱלֹהוּת נוֹלָדִים יְלָדִים, צִפּוֹרִים וְעֵצִים. 

מוֹלֵקוּלוֹת עַל דַּף הַנְּיָר שֶׁל אֱלֹהִים, זֶה מָה שֶׁאֲנַחְנוּ.

כְּשֶׁהוּא מְרֻצֶּה מִיְּצִירָתוֹ, יֹפִי, מָה טוֹב, הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ סַבַּבָּה אֱגוֹזִים. 

אֲבָל כְּשֶׁלֹּא יוֹצֵא לוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא הִתְכַּוֵּן, 

כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מִקַּוֵּי הַמִּתְאָר הַשְּׁמֵימִיִּים שֶׁתִּכְנֵן, 

הוּא מִתְעַצְבֵּן. 

הוּא מוֹחֵק, בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב, וְאָז צוּנָמִי שׁוֹטֵף אֶת תַּאיְלַנְד, 

וּבַמִּקְרֶה הָרַע, אַסְטֵרוֹאִיד מַכֶּה בְּכַדּוּר הָאָרֶץ וְהַדִּינוֹזָאוּרִים נִכְחָדִים.

יוֹם אֶחָד יִמָּאֵס לוֹ מִתַּחְבִּיב הַצִּיּוּר שֶׁלּוֹ וְהוּא יְקַמֵּט אֶת כָּל עֲבוֹדוֹתָיו, 

אוּלַי יִקְרַע אוֹתָן לִגְזָרִים

וְאוּלַי יִשְׂרֹף אוֹתָן, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶן זֵכֶר, 

שֶׁאַף אֶחָד לֹא יֵדַע שֶׁצִּיֵּר אֵי פַּעַם.

וְאָז יִהְיֶה מַפָּץ גָּדוֹל, 

אַחֲרָיו יִהְיֶה רִיק שֶׁיִּתְמַלֵּא אוֹ לֹא יִתְמַלֵּא. 

וְלֹא נוֹדַע כִּי בָּאנוּ אֶל קִרְבּוֹ שֶׁל הָאֱלֹהִים, 

אֱלֹהֵי הַקַּנְבָס הַשְּׁמֵימִי, שֶׁיֵּשׁ לוֹ כִּשָּׁרוֹן מַדְהִים לְצִיּוּר 

וְיוֹצְאוֹת תַּחַת יָדָיו עֲבוֹדוֹת עוֹצְרוֹת נְשִׁימָה. 

אַךְ כְּכָל יוֹצֵר, 

יֵשׁ לוֹ גַּם יְצִירוֹת גְּרוּעוֹת, 

כָּל כָּךְ גְּרוּעוֹת שֶׁהֵן בּוּשָׁה. 

בּוּשָׁה לָאֱלֹהוּת.

~~~

* עריכה וניקוד: מיכל ברמן

שיהיה לנו אחרי החגים שמח ומבדח – ובעיקר שתהיו לי בריאים!

שלכם באהבה,

לילי מילת

כשצלם מוכשר אומר לי שהוא חושב שתמונות חזקות פחות מהמילה הכתובה, אני מיד מקשיבה. תוסיפו לזה שהוא חברי הטוב למקלדת מזה שנים וכך נולדה – 

"לאור הזיכרונות – אנתולוגיית ה- 100 של דגניה ב", אסופת סיפורים מתקופות שונות של הקבוצה, מפי אנשים שונים שביקרו בה, שחיו בה, שלא היו בה מעולם וכל כולם של הסיפורים הם בהשראתה. 

האנתולוגיה רואה אור בדיוק בזמן ראשית תשפא ובדיוק בזמן למלאת 100 שנים לקיבוץ שאימץ אותי, הגולה החיפאית, לחיקו. 

הייתה לי הזכות המאתגרת לערוך את האנתולוגיה וזה הישג כשלעצמו עבורי לפתוח אתו את השנה החדשה.

באגרת השנה שעברה בישרתי לכם על חתימת ההסכם עם הוצאת מטאור שלקחה אותי ואת כלת הים שלי ושלחה אותנו עטופות לחנויות הספרים הפיזיות והווירטואליות וזה מסע שעדיין מתרחש ומתעצם בכל יום שעובר ובכל קורא וקוראת שהם אתם. תודה על כך כי מי הסופרת שאני ללא קוראים?  

הקורונה שנטשה את הבירה לטובת כתר הבידוד העולמי, מלמדת אותנו קירוב וירטואלי מהו. הייתי מעדיפה שלא נחווה אותה כלל ואני לא חושבת (כפי שנהגתי לחשוב בעבר) שלכל דבר יש סיבה. יש דברים שהם סתם ואני לא צריכה קורונות למיניהם כדי להעריך את הקיים. אני כבר מעריכה ואת יכולה ללכת.

אולם אם כבר נשארת, לקחתי ממך את הזמן שעמד והקמתי את האתר הזה, שאתם קוראים בו כעת, חלום בן כמה שנים שמימשתי וככל הנראה לא הייתי עושה זאת לפחות עוד כמה שנים. דיינו.

בפינת הקריאה, סיימנו, אני והאיש את אשמת הכוכבים של ג'ון גרין. מסתבר שהלב יכול להישבר ולהתרחב בעת ובעונה. התאהבתי בהייזל גרייס הצמחונית כי "אני רוצה לצמצם את מספר מקרי המוות שאני אחראית להם." אותה הייזל שטוענת שאנה פרנק "בטח הייתה רוצה יותר מכל שהבית שלה יהפוך להיות מקום שצעירים שְבוּרים באופן בלתי-ניתן לתיקון יתאהבו בו."

אוגאסטוס ווטרס תפס נחלה בליבי בכל סיגריה שמעולם לא הדליק, ברצינות בה הוא קונה עוד דקות במשחק המחשב מחיר הדמדומים, לילדים שנלקחו כבני ערובה וכמובן כשהוא אומר להייזל: "בגלל זה אני מחבב אותך. את בכלל קולטת כמה זה נדיר למצוא בחורה לוהטת שמשתמשת במילה "פדופילים" באופן הומוריסטי במשפט? את כל כך עסוקה בלהיות עצמך שאין לך אפילו שמץ מושג כמה את חסרת תקדים."

שני בני הבית ממליצים לכם על הספר. אפילו שאני בוכה שוב עכשיו. והאיש אמר 'ממליץ, ממליץ, לכל מי שרוצה להתפלש בכאב הזה… כתוב מעולה'. בספר יש בניית דמויות נפלאה, בקול של מתבגרים שיכולים ללמד אותנו מבט ישיר, בלתי מתפשר ואוהב מהו. תודה ג'ון גרין, מי שלא תהיה.

אז לאן אני בתשפא? 

פניי לסיום הספר הבא – או-טו-טו מסיימת עריכה ושולחת להוצאה לאור!

ללימודי תרבות תואר שני באוניברסיטה הפתוחה

ו… יש כבר רעיון לרומן חדש:)

ואיפה אתם בתמונה? ספרו לי, מחכה לשמוע!

אני מאחלת לכם לאהוב עד הסוף את הרגעים השנה, לתת לכאב להיות כשהוא מגיע – כי אי אפשר להתכחש לקיומו – ולהתנחם בזרועות אוהבות, של בן זוג, של ילדה, של חבר, של אוויר הרים, של ים.

שלכם באהבה,

                    לילי מילת