"בואו נראה איך אנחנו לא מרגיזים ומעירים אותו ממרבצו בשנה הקרובה" – פנים לשנת הנחש 2025

בית לחם הגלילית, 31 במאי שנת 2002, חתן וכלה בפתח היישוב נוהגים את רכבם החצי מקושט. האיש עצר ולא הבנתי למה עד שראינו את הנחש הדרוס לפנינו. הרבה אחרי היום המיוחד שלנו תהיתי האם הייתה זו אזהרה? בכל זאת קרו כל מיני דברים הזויים במהלך החתונה שלא היו אמורים לקרות. היה עניין רציני עם המטבח שהשאיר את האורחים רעבים לפחות שעה; מנהלת המקום (שהייתה מקסימה בכמה וכמה פגישות קודמות) כמו השילה את עורה ונגלה נחש תחתיה; זה היה היום הכי חם בשנה כולל חודשי הקיץ; מי שחיתן אותנו איחר באיזה שעתיים; שיר הכניסה שלנו "נחטף" בתזמון לא צפוי; ואפילו לא זכינו לראות את עוגת החתונה, שאף לא צולמה לפני שבאה אל קרבם של מי מאלה שזכו בה. 

ובכל זאת, רבים יעידו שזה היה טקס החתונה היפה והמרגש בו היו. הפתיעו אותי מי שלא שמחו איתנו אך מכל הפתיעו מי שכן שמחו איתנו בכל הכוח והם היום חברים הכי טובים. ממרחק השנים ,הדברים שהרגיזו אותי, אני נזכרת בהם וצוחקת. כמו אבא של האיש, שאהבתי בכל ליבי ונלקח מאתנו מוקדם מידי, שנעלם פתאום בחתונה ועד שמצאנו אותו שיר הכניסה התקדם ופספסנו את האפקט המוזיקלי המתוכנן. כמה הייתי רוצה לחזור לרגע הזה ולצחוק מהבטן, כי זה באמת משעשע ואני כל כך מתגעגעת אליו… כל מה שהיה שם, בנה אותנו ולימד אותי שיש נחשים בדרך אבל הם לא בהכרח באו לפגוע, לפעמים הם פשוט באו לספר סיפור.

אז ברכות לסינים שיחגגו השבוע את כניסת שנת נחש העץ. אנחנו נפרדים מהדרקון היצירתי, הפורה ובעל כושר השיפוט החד, אם גם אחד שחושב שהוא יודע הכול ולא זקוק לאף אחד. עוד שנה מטלטלת עברה עלינו ואני מקווה שאנחנו מסיימים אותה עם תקווה שהיום בו נתחיל להחלים יגיע בקרוב, עם שובם של כלל חטופינו מחשכת המעמקים. 

במעגל החיות הסיני, הכולל 12 חיות, הנחש דומה באופיו לדרקון באנרגיה הפעלתנית שלו ואף הוא מחלק לאחרים עצות בשפע אך סומך רק על עצמו ועל האינטואיציה שלו. במיסטיקה הסינית הוא נחשב לסמל לשפע ועושר. בהקשר לסיפור החתונה שלנו, הסינים מאמינים כי נחש הנקרה בדרכו של באדם מבשר רעות ואולי באמת קרו דברים מטרידים ביום המאושר שלנו, אבל בסיכומו של דבר זה מה שהוא היה – יום מאושר ומלא אהבה.

נאמר כי אנשים משתנים מהותית,רק בעקבות שהייה במחיצת הנחש. זה קשור ביכולת הטרנספורמציה שלו, איך שהוא משיל את עורו ובכך משנה אורחות חיים ומערכות אמונה. הנחש בעל כח סיבולת יוצא דופן, שקט מבחוץ וסוער מבפנים. "מזכיר לי את הכנרת…" (לחובבי אבא גנוב). הוא מסתדר הן בחברה והן לבד אך אם ניתן לו לבחור – הוא יעדיף פרטיות והתבודדות.

תכונותיו המאתגרות הן חוסר האמונה שלו באחרים, לעיתים נמצא בו זדוניות וקנאה. אם הוא נפגע – יכול להיות ארסי ונקמן. הוא גם קצת דעתן ויכול להיות אגרסיבי בעניין זה, קצת מזכיר לי את אלה ש"חכמים על מקלדת" ויורים בכוח את דעתם. ובכל זאת, יש לו תכונות שוות של טעם משובח, הערכה לדברים הטובים בחיים, אוהב סדר וארגון, בעל קסם אישי וחברותי, בר מזל בענייני כספים, יודע להרוויח ולחסוך לימים קשים. 

אולי תזכרו מבלוגים של שנים אחרות את ארבע החיות המגינות על הבית שסיפרתי לכם עליהן. הפניקס הצופה למרחקים בחזית הבית, הצב ששומר לנו על הגב, הנמר מימין והדרקון משמאל. ובמרכז הבית שוכן הנחש הקיסר, שאוסף מידע מכולם ומוכן לנקוט פעולה מידית בעת הצורך. המורה שלי לפנג שואי סיפר לי כי כל עוד ארבע החיות פועלות, הנחש שוכב מכורבל כתינוק. חוסר תפקוד יעיר אותו לפעולה. הנחש במודל זה נחשב לסמכות העליונה, בסין העתיקה היה אסור להסתכל על הקיסר ומי שעשה כן, דינו היה מוות. כשהעניינים לא מאוזנים, הנחש סובל וגורם לסבל. הסינים אומרים שלא מתעסקים עם נחש לעולם… אז בואו נראה איך אנחנו לא מרגיזים ומעירים אותו ממרבצו בשנה הקרובה.

שנות הנחש: 1941, 1953, 1965, 1977, 1989, 2001, 2013 ומי שייוולד החל מ4.2.25.

ואיך אני מאמצת אליי את הנחש?
דווקא התכונה שלו כאוהב סדר וארגון מדברת אליי בימים אלה. בתקופה האחרונה ולאור פרויקטים מרובים, אני מחפשת אחר דרכים לשדרג את ניהול הזמן והיומן שלי, וכתמיד, הסדר בבית מארגן לי את המחשבות. אז אולי לא בחרתי את התכונה הכי סקסית שלו ויש לו מסתבר אנרגיה מינית חזקה… אבל, אצלי לפחות, לרתום משנה סדורה לעבודתי, "עושה לי את זה" ויחד עם העשייה, בא גם השאר;) מזכירה לכם שגם בבית יש אזורים הקשורים לכל תחום בחיים ואנחנו רוצים שיבואו לידי ביטוי מיטבי, אז יאללה – תסדרו! 

מאחלת לכולנו שבשנת נחש זו ובהשראתו ישתנו אמונותינו לטובה, שנהיה ברי מזל בענייני כספים לאור הגזרות שנחתו עלינו ושנעריך כמותו את הדברים היפים והטובים בחיים 

באהבה,
לילי מילת

"יש משהו בחנוכה שנותן הזדמנות, יום אחר יום, להביא אור אל חיינו." ~ קדימה ל- 2025 

"כל מה שהיה פה ישתנה ממחר," קולה של בתי בת ה-15 הדהד באולם, "הזמן עוד יתקן את כל מה שכבר נשבר, ונשאר". הביצוע לשיר להאמין (דולב רם ופן חזות עם עידן רייכל), של הרכב הפופ-רוק בעמק הירדן, יהדהד בכל מי שנכח באולם. משפחה אחת שבורה, שאיבדה שניים מבניה, מאחה את פצעיה זו השנה ה-23 כשהיא מעניקה לנערי ונערות העמק המוזיקליים את הבמה. במשך שלושה חודשים נפגשים החבר'ה, מתאחדים להרכבים, מנגנים ושרים. שיאו של האירוע מתממש בתמיכת גורמי החינוך ותחת כנפיה האוהבות של משפחת קורנפיין, בערב שתכליתו עידוד יצירה מוזיקלית לזכרם של ערן ועודד קורנפיין זכרם לברכה. 

לא מחאתי כפיים בסוף השיר. הייתי נפעמת מידי. איך הגעתי מהבלוג ההוא בו סיפרתי לכם שאני יוצאת לקנן בחופשת לידה, אל האולם הזה בקיבוץ שבעמק, מביטה על אחת משתי היצירות הגדולות של חיי מניחה פיסה מנשמתה על הבמה, ומפזרת תקווה לקהל? למדתי בערב הזה על כוחה של אמא. הקשבתי לורדה קורנפיין, שמחייה עם משפחתה, את בניה החסרים, בכל רגע הם איתה ועדיין היא בוחרת בחיים ועושה זאת במאור פנים שאי אפשר לסרב לו. אחריה עלתה לבמה איריס חיים, ששכלה את בנה יותם זכרו לברכה, שנחטף ונורה בשוגג. גם הוא היה מוזיקאי, גם איריס כבר מניעה את גלגלי הנתינה הלאה אל החלק הדרומי של הארץ. לחבק את ורדה, לחבק את איריס, נתן לי כוח, "רק להאמין בלי לדעת," כי אמהות אלה, ממשיכות להיות ללביאות המגינות על בניהן, זה לא משהו שמפסיק גם אם הזמן בו היה להן את הילדים היה כה קצר.

רבות מחשבות בלב אם, שרואה אמהות ששכלו ואיזה עוצמות וכמה כוח הן נותנות. בתי החיילת לצדי, ובליבי תפילת חנה סנש "אלי אלי, שלא ייגמר לעולם". והערב ממשיך, הוא לא יהיה עצוב, הוא יהיה מלא בנוער שמנגן ושר ועוד נוער שרוקד ומעודד אותם. מוזיקה מביאה תקווה, מביאה חיוך ואחריו שמחה. כך, בנר השני של חנוכה המנגינה ניקתה את הנשמה החבולה של 2024.

יש משהו בחנוכה שנותן הזדמנות, יום אחר יום, להביא אור אל חיינו. כמו אומר לנו, לא הצלחת היום? לא נורא, מחר תאיר הרבה יותר. והאור מתעצם מנר ראשון לשני לשמיני ואתו משאלות ליבי לטובה. ואם היו מבקשים ממני לקחת רק משהו אחד מהשנה המסתיימת אל המחר, אבחר במה שנתנה לי בתי הקטנה בשירתה – להאמין. אחרי הכול, אמרו מיודעינו הגשש החיוור כי "בלי האמונה, הצאסקא לא הייתה אוכלת אותה". 

להאמין: ערב קורנפיין 2024

אני נפרדת מ-2024 על רגעיה הקשים, המלחמה…, גיוס בתי והדאגה העצומה לשלומה, אובדן של חברה טובה והשכול הארצי שאינו מרפה; ועל רגעיה היפים, שהתקיימו למרות כל אלה – כמו לרקוד על הבמה עם האיש לצד אלון אולארצ'יק בשיר בואי נתחבק, כמו החופשה באילת בה מצאתי מקום לאהבה וחיוך גם ביום העצוב ביותר. חגגתי השנה, בצניעות, את יובל שנותיי וזה כנראה זמן נכון לקבל את האושר הנישא על כנפי העצב. שניים שהם חלק מלחיות.

כמה מעלות טובות אני מתכוונת להוריד על שנת 2025 ולא אוותר לה! לא יודעת כמה אספיק בכל תחום ופרויקט, אבל יש לי מחברת ניהול פרויקטים (מהממת כזאת עם 6 מחיצות) ואני רושמת היכן עצרתי בנקודה האחרונה ומה הצעד הבא. בחודשים האחרונים נוכחתי לדעת שאני מקצה שעות רבות על "התאפסות על עצמי" כשאני חוזרת לעבוד על אחד הפרויקטים ומטרתה של מחברת הניהול היא לשפר את המצב. 

אז מה עומד בפניי בפתח 2025?

  • אני סוחבת שאריות מ2024 המסתיימת. עדיין לא סיימתי את כתיבת הסמינריון שלי על דגל ישראל במחאה. במקרה הזה יש תאריך יעד לסיום אז אני מאמינה שזה יקרה ואסיים אותו בקרוב ואתקדם לסלול התזה. 
  • עם ספרי, הצד הרחוק של הירח, התקדמתי המון ועם זאת, אני לומדת ממנו את החשיבות של להתעכב, לנוע לאט. הדמויות מקבלות מעטה נוכח ועוצמתי ונטוע בקרקע. אני כל כך מחוברת אליהן. נכון, היה טוב לו יכולתי לשרטט את קו הסיום, אבל השיעור שלי כאן ובכלל הוא לקום ולהתהלך בארץ היצירה שלי. לשוטט, ללכת לאיבוד, לפגוש צומח וחי בדרכי, למעוד על מכשול. ועל כל אלה – לומר תודה.
  • התסריט שאני כותבת עם השותף המוכשר והנפלא שלי, מתהווה ומתהדק וגם כאן למדתי לעשות עבודת עומק עם דמויות וכמה היא תורמת לעלילה. אנחנו צוחקים המון וגם בוכים. מלאכת הכתיבה נעשתה לדבר עצמו, כך שלמרות שיש רצון להגיע לקו סיום, אני גם רוצה להשתהות ברגעים הברוכים האלה.
  • על זנבה של 2024, התחלתי פרויקט כתיבה חדש עבור בחור חרוץ וכשרוני בתחומו ובכל שיחה אתו אני לומדת משהו חדש. הספר יהיה בז'אנר ספרי ניהול ומקווה שעד תום שנה זו אוכל לספר לכם שראה אור. 
  • ואחרון אך אני רואה בו את פרויקט הגג שלי, זה שמאיר את דרכי – הבית שלנו. לאחרונה נכנסתי בפינות, אווררתי ושחררתי, איבקתי וקישטתי והכול באהבה. אמנם כמה קללות קיבלו הדיירים הלא רצויים כשאני מאיימת עליהם "תצא בטוב החוצה או ש…" אבל בסך הכול יש בינינו הבנה. אני מאמינה שהבית הוא תבנית חיינו ואני רוצה שהחומר שאנחנו יוצקים לתוך תבנית זו יהיה הטוב והנכון עבורנו. בנוסף, את רוב רובה של עבודתי אני עושה מהבית ואני רוצה לנהל אותו כך שהוא לא ינהל אותי, שלא אצטרך לצאת ממנו על מנת לעבוד, שיתמוך בי. הבית תמיד היה בעל חשיבות גדולה עבורי, אך תנועת האנשים המפונים בשנה פלוס האחרונות והאנשים שאיבדו בתים בהפגזות, גרמו לי להיאחז ביתר שאת בביתנו, להוקיר, לטפח, לאהוב.

כשכתבתי את סיפור החנוכה להקריא בקיבוץ בשנה שעברה, לא ידעתי שנעמוד כאן, חג חנוכה נוסף וחטופינו עדיין שם. השנה, כשחנוכה מתלכד עם השנה החדשה, אני שולחת תפילה שאמן ותגיע עד למקומות החשוכים שלהם ושלנו יחד איתם:


ובערב השמיני, נשאה קולה אש התפילה,
שהשַמָש יעבור עלינו-וירפא את מכאובינו
ויאיר לנו דרך בחשכת פחדינו,
ויחמם באורו את אחרון הלבבות הקפואים.
ויהי בוקר, ויהי ערב, נס חנוכה.

שלכם באהבה,
                     לילי מילת

זו צריכה להיות שנה שתשפה אותנו על כל מה שהייתה קודמתה ~ אגרת לשנת תשפ"ה

מנסה לאסוף את שברי השנה שחלפה ולהרכיב משהו שאפשר לחיות עמו. העניין הוא, שעדיין לא סיימנו להישבר ועד שלא ישובו אלינו אלה שנלקחו, קשה לי לראות את הנקודה שכאומה אנחנו יכולים לעצור את השבר ולהתחיל לבַכּות ולאחות. קשה לי עוד יותר עם העניין שבכלל צריך לקיים מאבק עולמי עבור השבת חטופינו ואיזה מן עולם זה בו לא מובן מאליו שזה צריך לקרות אתמול, זה צריך לקרות לפני כמעט שנה.   

כמה חכמה המכונה הזו שציידו אותנו איתה כשפקחנו עיניים ונשימה והצטרפנו לחיים כאן. היא לא מוותרת לנו, הא? אתה רוצה ליפול ביגון שאולה והיא מנופפת במפתחות החופש. כל עוד את נושמת, את תחיי. תתפלאי, אפילו תצחקי. כן, תבכי המון אבל היום החדש של סקרלט אוה'רה יגיע. לא עבור כולם ולא לכולן אבל אם התעוררת בבוקר, את מקבלת אחוזי סוללה שייתנו לך כוח להמשיך. את זה אני לומדת לא ממי שהצער שלו הוא משני. אני לומדת, משתאה דווקא מאלה שחרב עולמם השנה, ההם שלא ביקשו להיות גיבורים וגיבורות ואיכשהו לבשו את גלימת גיבורי העל ללמדנו שאין לוותר. תודה לכם ותודה לכן – הורים, אחים, אחיות, ילדים וילדות – אתם שאיבדתם את היקר ואתם נותנים לי תקווה להמשיך. 

מביטה על החודשים הרבים שחלפו ובכל זאת, יום ביומו, עשיתי דברים. גם אם הרגיש שלא והיו ימים כה רבים של אַיִן, מסתבר שהמכונה עבדה ועשתה ויצרה.

את אגרת השנה שעברה סיימתי עם מטרה לצלוח את שכתוב ועריכת ספרי, הצד הרחוק של הירח. ניגשתי למלאכה בקצב היסטרי והגעתי לשליש ספר לפני ה7.10.23. אחריו המשכתי רק מעט. חודשים רבים חלפו מאז הנחתי אותו בצד והינה החודש הזה, בדיוק שנה אחרי, שבתי אליו עם עיניים מפוכחות. המטרה שלי היא להמשיך וליצור בו, ייקח מה שייקח. דווקא כששחררתי ואולי משום כך, היצירה בו זורמת יותר ואני נהנית לשוטט בעולם בו אני מחליטה מה קורה. זה אחד הבונוסים בכתיבה, לפחות כמו שאני רואה אותה – אף אחד לא מחליט עליי! טוב, אולי רק הדמויות;)

גם בשנה שחלפה כתבתי כאן שבחרתי להתמקד בדברים שאני כן יכולה לעשות ולנסות לחיות בשלום עם הדברים שאין לי שליטה עליהם. ואוי כמה שזה היה מאתגר השנה. כולנו איבדנו, מי יותר מי פחות. מי שאיבד פחות עשה המון כדי לתת יותר. אני מדברת ברבים, כי כך ראיתי במחוזות ארצנו את שהתרחש, כל אחד וכל אחת עשו למען האחר. כל בוקר אני מברכת על קורת הגג, לצד המפונים הרבים שמתארחים בעמק הירדן. מברכת על חשמל, על מים ועל מאור עיניים. המלחמה הזו הורידה אותי לבסיס פירמידת הצרכים של מאסלו: חמצן, מזון, מים… יש עוד כמה צרכים בסיסיים מעניינים, חפשו אותם;) גם שינה ביניהם והיא לא באה בטוב הרבה מהלילות אז בימים שהיא כן, אני מרגישה שאני יכולה להיות על הירח, תרתי משמע. 

כמה מהדברים שהצלחתי השנה:

  • החלטתי על נושא לסמינריון: דגל במשבר זהות. הגשתי הצעה ואני באמצע כתיבתו. מתכננת להשלים ולהגיש עד תום השנה האזרחית. מקווה שתהיינה לי תובנות מעניינות לחלוק עמכם בהמשך. בינתיים מקריאה וסיכום של עשרות מאמרים יצאתי לטיול בגלובוס בין מדינות שונות והדגלים הלאומיים שלהן ואולי אני לבד כאן, אבל מעניין אותי לדעת אם גם אתם, כמותי, לא ידעתם שפורטו ריקו היא קולוניה של ארצות הברית. לתומי חשבתי שהקולוניאליזם עבר מהעולם, לפחות מהעולם המערבי.
  • אחרי שסיימתי כמעט שנה של כתיבה לעיתון עם העלאת פרק מספרי בכל שבוע, התחלתי פרויקט חדש ומעניין עבורי. הכול התחיל כשמצאתי לאחר זמן רב של חיפושים ספרייה ראויה לספריי, דבר שהוליד מדור חדש בעיתון – "תופסת מדף" בו אני כותבת על ספרים שאני קוראת והאם הם נשארים או משוחררים מהספרייה שלי. למעוניינים מצורפת קישורית לכתבות שפורסמו: https://haipo.co.il/tag/לילי-מילת-תופסת-מדף
  • אחד מהדברים המרתקים, המהנים והמצחיקים שעשיתי השנה היה לכתוב טיוטה ראשונה לתסריט עם שותף מדהים. הדרך עוד רבה עד שנוכל להמשיך עם זה, כי טיוטות ראשונות דינן להשתכתב עד בלי די. בין היתר זכיתי בהרבה יותר משותף ליצירה וכל בני הבית קיבלו לחיקם בן משפחה שנראה כי תמיד היה אתנו. החיים לוקחים אבל גם נותנים, צריך רק לדעת להקשיב לקולות.
  • גייסנו את הבכורה שלנו. לחשוב שכשהחלתי לכתוב את האגרות הללו (עדיין בוורד ונשלחות במייל כי עדיין לא היה פייסבוק ולא אתר ולא הרבה דברים) החיילת שלי הייתה בת כשנה-שנתיים. אני לומדת להיות אמא לחיילת תוך כדי המלחמה. לולא הייתי צובעת את שיערי הייתי ודאי רואה אותו לבן פלטינה של דאגה. אתם יודעים שתמיד דיברתי בשבחו של הדור הבא שלנו ואני רק רוצה לומר – אמרתי לכם! הם מדהימים והם מוכיחים לנו את זה שנייה אחרי שנייה כשהם על המשמרת.
  • אך ורק בזכות העובדה שאני מזמינה חופשות שנה קודם (הזמנתי אותה לפני המלחמה) ושלבטל היה עולה הון, זכיתי לצאת עם הצעירה שלי לביקור מלכותי בניו יורק אהובתי. אולי לראשונה בחיי, זו הייתה חופשה שלא רציתי לחזור ממנה. מרבית מחופשותיי וככל הנראה כולן היו מהנות מאוד אבל אני תמיד מחכה בסופן לחזור הביתה. הפעם, אני מודה, הקפיצה לעולם אחר רק הדגישה עד כמה אנחנו פשוט… עצובים. מילא, לקח לי שבועיים שלושה של הסתגלות מחדש לעצב הלאומי ואני כאן כדי לתת גז על החיים שלנו. יש לי עבור מה ועבור מי ואין לי שום כוונות לוותר על הזכות לחיות וכן, גם ליהנות. 
  • בשנה שחלפה עשיתי ועושה המון המון המון עבודה פנימה. חופרת, מתעקשת לאהוב את מה שיש ולעבוד עם זה. כן, גם עם גלי החום הארורים, אפילו עכשיו אחד מהם תוקף בעת תקתוקי המקלדת. מאמן השחייה הרוסי שלי זכרו לברכה היה אומר לי כשסבלתי מכאבי ראש, שלפחות אני יודעת שיש לי ראש… אז, מנסה להתייחס לפגעי הגיל בהבנה. 

בשנה שמתחילה לה, אני מתכננת להתקדם בחזיתות רבות. חברה נהדרת שלי אמרה לי ש"גידלתי תחת מספיק גדול, אני יכולה לשבת עליו ולעשות כמה פרויקטים גדולים במקביל". אז, מעבר להמשך הכתיבה בספר הצד הרחוק של הירח, תאמינו או לא התחלתי ספר חדש נוסף ומקווה שיהיה לי משהו מעניין לספר כשאתקדם איתו. אני מתכננת לסיים את הסמינריון הנוכחי על דגל ישראל ולהגיש מועמדות למסלול תזה בלימודי תרבות, דבר שמוסיף לי עוד כשנתיים של לימוד, אבל למי אכפת? אני מוכנה להיות סטודנטית נצחית. השנה נסיים את התסריט שלנו ומקווה שיגיע כבר היום שאוכל לשתף אתכם בעניין זה קצת יותר. יש פרויקט כתיבה נוסף על הפרק שנתתי את הסכמתי אליו אך רק כשיהיה סגור אוכל לעדכן. ולאחרונה יצאתי שוב לייעץ בבתים בענייני פנג שואי ונזכרתי עד כמה אני אוהבת לעזור לאנשים להרגיש בבית בביתם ואמשיך בפרויקטים הללו גם בתשפ"ה. 

בשנה הקודמת חתמתי כשאני מאחלת לכם שלום בתוככם, בביתכם וברחובות עירכם ולא ידעתי כמה מדויקת תהיה הברכה, אז אמשיך איתה גם כעת.
שמרו עליכם, שמרו על יקיריכם ועל הרוח – כי "עוד ננצח… רק בגלל הרוח."

שלכם באהבה,
לילי מילת

"לא מעגל פינות" – פנים לשנת הדרקון 2024

ברכות לשנה טובה לסינים שחוגגים היום, ה- 4.2.2024, את כניסת שנת דרקון העץ. אנחנו נפרדים מהארנבת אנינת הטעם על סף המתנשאת של שנת 2023, שהיא סוג של תיאור עצוב ל"מי אתם בכלל?" שנפוץ כאש בשדה קוצים במחוזות השנה הכואבת שעברה עלינו. עם זאת, ראינו גם מהטוב של הארנבת, מהנדיבות מחממת הלב, שהפציעה בשחר המלחמה. אנשים נותנים את הנשמה ועם זה אני בוחרת לצאת מ2023, להשאיר בלב את רוחב היד שמגיעה מאנשים אוהבי אדם וחיים הנמצאים סביבנו. 

מתוך מעגל החיות הסיני, הכולל 12 חיות, הדרקון הוא החיה שנחשבת למבורכת ביותר ובתרבות הסינית יש ניסיון ללדת יותר בשנה של דרקון מתוך אמונה כי ילדים שייוולדו בה יהיו ברוכים יותר מבכל שנה אחרת. כמובן, שמיתוס לחוד ומציאות לחוד, כיוון שישנם גורמים רבים הקשורים במזלו של אדם. כמו לכל חיה בגלגל המזלות, יש לו תכונות טובות וגם מאתגרות.

אם ההתנשאות של הארנבת גורמת לה לחשוב שהיא טובה יותר מאחרים, הדרקון מאמין שהוא לא זקוק לאף אחד, כי הוא יודע כל. הוא לא מקבל את דעתם של אחרים וסומך על עצמו בלבד. אם נוסיף לזה את נטייתו לקחת סיכונים פיזיים וכלכליים עד כדי הימורים ואת האימפולסיביות המובנית שלו – מצפה לנו שנה בה נצטרך להתאפק שבעתיים מהשפעה דרקונית זו.

נתנחם בכך שהדרקון יודע לזהות ראשון לאן מועדות הרוחות בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה ואף האופנה. הוא מאוד יצירתי לצד יכולת הבחנה וכושר שיפוט חד. הוא ישיר, לא מוכן לטאטא דברים מתחת לשטיח ודואג לעשות את עבודתו עד הסוף. 

בימי מלחמה אלה, נקווה שתכונותיו הטובות של הדרקון תבואנה לידי ביטוי. שהיצירתיות והיכולת לראות קדימה יחברו לכושר השיפוט המוצלח שלו ויביאו להחלטות מוצלחות. אני גם מקווה שהנטייה של הדרקון לא לעגל פינות, תעזור למצוא פתרון מלא להשבת יקירנו ארצה. 

יהיה קשה לדרקון הישראלי כי הוא אוהב מאוד נסיעות וחוויות מתרבויות שונות. בימים אלה כשהשמים מצומצמים בפנינו, אני תקווה שרוח הדרקון תמצא מזור בהעמקת ההיכרות עם התרבויות השונות שבתוכנו ושטיפוס החיה השמימית יחליט לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה ולנשוף רוחות של תקווה בכל אשר יבקר.

שנות הדרקון: 1940, 1952, 1964, 1976, 1988, 2000, 2012 ומי שייוולד החל מ4.2.24.

ואיך אני מאמצת אליי את הדרקון?

בהיעדר האפשרות לצאת למחוזות חדשים בבטחה, אני פונה אל המילים שלוקחות אותי למסעות:

~ קוראת הרבה ובסופ"ש האחרון התחלתי לכתוב טור חדש בעיתון חי פה האינטרנטי, בו אני מזמינה חובבי קריאה להצטרף אליי לטיול בתוך הספרים.
אפשר לקרוא כאן: https://haipo.co.il/item/499412?_thumbnail_id=499536

~ ממשיכה במסעי אל הירח וטובלת בסיפורים סביבו כדי ללמוד טוב יותר את סביבת ההתרחשויות שבחרתי למקם בה את הספר 'הצד הרחוק של הירח'.

~ מעמיקה במסע אל עצמי. לוקחת את התקופה בה נסגרו עלינו דלתות כזמן לפתוח צוהר אל הנפש. לשאול אותה שוב מהיכן היא באה ולאן מועדות פניה.

מאחלת לכם לאמץ את כוחו של הדרקון אליכם בתבונה. לדמיין, לחלום וליצור כמוהו. לסמוך יותר על עצמכם, לשאוף לטוב ולכוון את ספינת חייכם בבטחה.

באהבה,
לילי מילת

מי אני, אזוב הקיר, שאשקע לי בייאוש קיומי? – פנים לשנת 2024

במערכון "המכולת" שכתב דני סנדרסון על יודוקוליס, הוריו אמרו לו "התעודד, בננו, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע", אז הוא התעודד והמצב אכן נהיה הרבה יותר גרוע. אחד הקשיים שלי במלחמה, שהפנמתי כבר בשבוע הראשון שלה, הוא שלא משנה כמה נורא היה – והיה – בכל רגע נתון, הכול יכול להיות הרבה יותר גרוע. אני יודעת שיש אנשים שתמיד עונים כך כששואלים לשלומם, אבל אישית אף פעם לא הבנתי למה לצרף את המילה 'גרוע' עם עצמך. אז אני מבינה יותר ועדיין, מסרבת לחיות את ימיי עם ראש כפוף, שמחכה שיעבור זעם ושלא יהיה גרוע יותר.

כן, מי שלא פגש אותו מעגל שכול קרוב, לא באמת יכול להבין. אבל יודעים מה? דווקא אלה שאני מכירה אישית שזו מציאות יומם, הם אלו שתמיד מוצאים את עצמם בתפקיד מרוממי הנפש, נותנים השראה וכוח. ואם הם עסקינן בתקווה וחיים, מי אני, אזוב הקיר, שאשקע לי בייאוש קיומי?

אז מה אני עושה כדי לקום בבוקר עם שיר חדש בלב?

אני חושבת על אבא שלי, שייבדל לחיים ארוכים וטובים, איך ההומור הוא דרך חיים עבורו, למרות השניים וחצי דברים שקראתם עליהם ב'כלת הים'. איך תמיד, דווקא בבית עלמין, כשאני עם דמעות בעיניים, הוא מצליח להצחיק אותי, להזכיר לי לחיות. כי אם אני צוחקת, אני יודעת שאני אוחזת בחיים בכל הכוח.

מינון – כל דבר במידה. למשל, אני לא עובדת כמגישת חדשות, אז אני לא חייבת לדעת בכל רגע נתון אם איוב הגיע לביקור מולדת. בשעות שאני לא צורכת את הרשת, אני עושה מה שנועדתי לעשות. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד, אתם יודעים מהו. כל נשמת אף שאנחנו נותנים בקלות לעולם הווירטואלי, היא נשימה פחות בעולם הממשי, זה שאשכרה בחרנו בו. כבר זמן מה שאני חשה, הרבה לפני המלחמה הזו, שבכל פעם שאני נכנסת לאיזו רשת (אנטי-) חברתית, אני צריכה ללבוש אפוד מגן. מרפקים, סכינים, תתי מקלע – הכול מותר שם, גם במחיר התרת דם, העיקר להישמע. יותר ויותר הטיעונים שלי לעצמי, שזה טוב לעבודה וזה טוב לשמור על קשר עם זה או זו, הפסיקו להיות חזקים ולמעט קריאת הודעות פרטיות – אני בחוץ. בחוץ כאן, בקיבוץ החביב, חיה את חיי שלי, לא של אחרים.

פרופורציה – הפחד להצטרף למעגל השכול סוגר על כולנו, זה נורא לתחזק את המחשבות האלה. עדיין, סיכוי גדול לאבד יקר לנו על הכביש – האם אנחנו משתדלים יותר בנהיגה בגלל זה? עדיין, סיכוי גדול לאבד בסוכרת סוג שתיים – האם אנחנו משתדלים יותר על אורח חיינו בגלל זה? התרגלנו. לעובדות הקשות מנשוא הללו, התרגלנו. אלי אלי, שלא נתרגל לעולם. אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי ולא להתרגל, לשים לב, לתקן.

עבר – המלחמה קשה. אכזרית. ילדים, תינוקות, דברים שלא דמיינו. היא תסתיים. כל המלחמות מסתיימות בסוף. כל ספר היסטוריה יספר לנו את זה. כן, תגידו 'אבל איך נהיה כשתסתיים?' אני לא יודעת, אישית, אני מקווה להיות אדם טוב יותר. לנוכח הרוע, המיואשים והמייאשים, בוחרת בעקשנות בטוב ובתקווה.

הווה – לא מוכנה לוותר עליו. לא מוכנה לתת לימים לחלוף, עד שתגיע הודעת הקלה. עשיתי את זה בחלק מימי השלושה חודשים האחרונים – לקום בבוקר ישר למבזקים כדי לראות ששחררו את החטופים, רק כדי להתרסק בחידלון קיומי מידיעות רעות. לא עוד. אני יודעת שהנשימה שלנו לא תהיה שלמה כפי שהייתה עד שישובו אבל, את החלק שאני כן נושמת? אנשום עד הסוף. יש לי לפחות שתי סיבות טובות ומופלאות – הבנות שלי.

עתיד – כשאסתכל אחורה לימים אלו, אני מהעתיד ארצה לדעת שאני שם בזכות העובדה, שעשיתי היום הכול. הספר שיראה אור, הוא בזכות העובדה שאני כותבת אותו היום. התזה שתפורסם, היא בזכות העובדה שאני כותבת את הסמינר היום. הסרט שיוקרן… טוב, הינה משהו חדש שאני עובדת עליו, אבל זה כל מה שאספר לעת עתה:)

2023 לא תיזכר אצלי רק בגלל הרע של המלחמה. עשיתי המון בשנה שחלפה וגם אם נראה שהכול זניח, אני לא מוכנה למחוק את הישגיי לטובת הטרור. בשנת 2023, ערכתי לראשונה עריכה ספרותית ל'טפליין', ספר על המוסד, שראה אור בשבוע הספר; כתבתי בכל שבוע כתבה לעיתון 'חי פה' והעליתי פרק בספרי 'בת מספר ארבע'; כתבתי ספר לנוער, 'סטורי טיים', עבור לאון שניידרובסקי, אותו תוכלו למצוא בחנויות החודש; סיימתי בהצלחה את הקורסים לתואר שני בלימודי תרבות ואני עובדת כעת על העבודות הסמינריוניות. איבדתי חברים, כאבתי, בכיתי, צחקתי, חיבקתי, אהבתי. חייתי.

לא כל דבר בידיים שלי לגבי איך תראה 2024, אבל מה שכן תלוי בי – אעשה את הטוב ביותר שלי כדי שיהיה.

מאחלת לכם ביטחון בבית, פנימה והחוצה. מאחלת שבכל יום יהיה מי שייתן לכם חיבוק אוהב. שתאהבו ויאהבו אתכם חזרה, שתחיו את החיים במלואם, שתהיו טובים לאחרים והכי – שתהיו טובים לעצמכם.

באהבה,
לילי מילת

שַפֶּד ראשו ~ למצוא מובן אחר לשנת תשפ"ד

בשנה האחרונה, היכן שלא אפנה, נראה כאילו אנשים מחזיקים שיפודים שהם רק מחכים לתקוע במי שרק נושם באופן שלא מרגיש להם במיינדפולדנס הנכון. וכשאני כותבת "היכן שלא אפנה", זה נכון גם לעולם הרשתי וגם לרחובות החיים שמעבר לו. כבר כתבתי פה שנים על האצבע הקלה על הדק המקלדת, אבל נראה שהעולם כולו העלה והשווה ומזמן יש כאן תתי מקלע שמרססים מה שלא תואם עמדות.

אני תוהה, מה אנשים רוצים? עולם בו הם רואים רק שכמותם במראה? איך נתפתח אם נפגוש יום יום רק את הדומים לנו? מאז התחלתי לכתוב ללקוחות עוד לפני עולם הפייסבוק, אני מנסה לספר על כמה זה מרתק חקר התרבויות, כמה אני נתרמת מהרב־תרבותיות של לפגוש את סין של הפנג שואי, את אנשי עירי וקיבוצי הכה שונים ממני, אפילו בביתי הפרטי השוני המחשבתי מעצים את חיינו ותמיד כשמרגיש לי שאין דרך אחרת, אני יודעת לבטוח באיש שיביא את הכיוון שלא ידעתי לראות.

אני זוכרת שבשנת 2002, שהייתה אחת הפעימות של התנפצות בועת ההיי טק, בחרנו להתפטר מעבודתנו באינטל ולתור את הגלובוס, לקול מחאת הסובבים לנו. בכל השנה בה טיילנו, כשפגשנו מטיילים ישראלים הם התבצרו בעמדתם של "כמה גרוע בישראל עכשיו". כשטענו שאנחנו יודעים, כמו תיאמו ביניהם אלה שפגשנו בתאילנד עם אלה שפגשנו בהודו והחזירו ב"לא, עכשיו זה יותר גרוע. חכו תראו". חזרנו, ראינו, לטוב ולרע שום דבר לא השתנה. 

האם סבבה אגוזים עכשיו בישראל? ממש לא. בטח לא בעולם. הגלובוס של אחרי קורונה הוא כמו רימון יד שמישהו, כמו חסון בגבעת חלפון, לא יודע כמה לספור לפני שהוא זורק אותו. אבל "מה נעשה עם הכעס הזה?", השיר האגדי של ברי סחרוף מכה שנית בחוכמה ושואל "כולם רוצים להיות חופשיים אבל ממה, אלוהים, ממה?" לכל אחד מאתנו תהיה תשובה אחרת לשאלה הזו. איך עושים שכל בכל הכאוס הזה? לא יודעת. אני לא חושבת שאי פעם יהיו לי או לכם התשובות לכל השאלות.

ובכל זאת, יום אחרי יום, השנה שחלפה הייתה וקרתה ויש כמה דברים שעשיתי, ככלות הכול והתמונה. סיימתי את אגרת השנה שעברה עם מטרה להגיע לציון טוב בלאהוב את עצמי. עד אז, הגעתי למקסימום ציון עובר. העבודה העצמית השתלמה ונראה לי שהצלחתי רוב הימים. איך אני מודדת את ההצלחה הזו? בכך שוויתרתי על כעסים בנוגע לדברים שאין לי שליטה עליהם ובחרתי להתמקד במה שאני כן יכולה לעשות. ואלו הם:

~ מאחר ובחרתי בתואר שני, השקעתי את כולי ויותר בשנה שקראתי לה "שנה מהגיהינום" מבחינת הלחץ. למדתי שתמיד אפשר לדחוק את עצמי קצת יותר גם אם נראה שזה המקסימום. סיימתי את קורסי החובה בלימודי תרבות. למדתי דרך העבודות שבחרתי לעשות קצת יותר על העולם התרבותי שלנו בישראל ובעולם בכלל. ובחרתי נושא לתזה (שעוד לא התקבלתי אליה, אבל אני אופטימית) הקשור לבניית חיים משותפים טובים יותר בין דוברי העברית והערבית בישראל.

~ בכל שבוע כתבתי ועדיין כותבת למגזין השבת של עיתון חי פה. בכל פעם עולה פרק חדש מספרי, בת מספר ארבע, מלווה בבלוג מקדים. למעוניינים מצורפת קישורית לכלל הכתבות:

https://haipo.co.il/item/author/lili-maylat

~ ערכתי עריכה ספרותית לספר מתח על המוסד שראה אור בשבוע הספר האחרון:

https://www.e-vrit.co.il/Product/28917/טפליין

~ בימים אלו סיימתי כתיבת ספר השראה לנוער עבור ובשיתוף מישהו שלמדתי להכיר ולהעריך בחצי שנה שעבדנו יחד. אעדכן כשהספר יראה אור!

ואולי הדבר החשוב ביותר עבורי, שלמדתי השנה לעשות: להקשיב. דווקא בעולם בו אני חשה שאין די קשב וודאי שאין סבלנות, בחרתי לעצור ולשמוע באמת. יש בחיי וסביבי אנשים שונים בדעותיהם ממני. תמיד היו ותמיד יהיו. אני רוצה לשמוע אותם. אני רוצה להבין את כל הקולות. תמיד האמנתי ותמיד אאמין שרק אהבה מביאה אהבה. לא נאיבית, אופטימית. 

בכל פעם בה תעצרו ותקשיבו באמת, תמצאו עולם ומלואו אצל השונה מכם. לא, לעולם אל תוותרו על זכותכם לעמוד על שלכם, למחות, להצביע להגן. רק הלוואי ונזכור שאף פעם הניסיון לבטל את "האחר" לא צלח לאורך ההיסטוריה. בסופו של דבר, אותה "אחרוּת" מרכיבה את הפאזל הרב־תרבותי שבו אנו חיים, כאן ובעולם.

בשנה שמתחילה לה, אני מתכננת לשפּד ראש ספרי "הצד הרחוק של הירח", שאתם שומעים עליו כבר מאז נובמבר 2018, כשסיימתי לכתוב את הטיוטה הראשונה. הגיע הזמן שלו. והמסע הזה למחוזות שמחוץ לכדור הארץ, מעניק לי את הפרופורציות שאני כה זקוקה להם כשאדמתנו בוערת ~ כי שם, בחלל, ביקום, בגלקסיה רחוקה רחוקה, יש מקום גם לי וגם לאחר.

 https://www.tiktok.com/@full.earth1

דברים אפלים בצד הרחוק של הירח (יצרה: לילי מילת בעזרת AI)
דברים אפלים בצד הרחוק של הירח (יצרה: לילי מילת בעזרת AI)

שתהיה לנו שנה בה השיפודים יכילו ירקות וכל טוב הבריאה

מאחלת לכם שלום בתוככם, בביתכם וברחובות עירכם.

שלכם באהבה,

                     לילי מילת

אני כהה מידי, צריך להבהיר ~ בלוג חודש הספר העברי

אני (המבוגרת האחראית): איזה פילטר עדיף? Paris או Melbourne?

היא (בת ה-13): מה?! למה פילטר?

אני: מה זאת אומרת? תראי, אני כהה מידי, צריך להבהיר

היא: למה צריך להבהיר?

אני: אבל, תראי, תראי איך זה יצא

היא: אבל אמא ככה את נראית, למה זה רע?!

אני: מממ… ואז: את צודקת… וגם חקויאקי (שזה 'הצדק עמך' בעיראקית)

ספיר שלי סייעה לי בצילומי פרו-מיזם שבוע הספר שלי. זוכרים? #ספרותמקומיתקוראתלי 

בניסיון החמישי נראה לי, הצלחתי לדבר בלי לפספס הברות ואז הגיע הקטע של להעלות את הסרטון ואחריו הניסיון לעשות אותי ראויה יותר בעיניים שלי. 

זה מזכיר לי את אבא שלי, הנפלא, שמספר שהייתי רק בת שלוש כשגרמתי לו להפסיק לעשן. אי שם בשנת 77' הוא עישן שתיים וחצי קופסאות ליום. לטענתו, לא הצליח אף פעם להפסיק עד שיום אחד אחרי סדרת שיעולים אמרתי לו: "זה בגלל שאתה מעשן". והוא חשב שאם בתו בת השלוש יודעת את זה, אז הוא צריך להיות מספיק חכם כדי לפעול. מעולם לא לקח סיגריה נוספת מאז.

איכשהו סיגריות, בימינו אנו, די מוסכם שאינן טובות לנו וכדאי לכל הפחות לצמצם את שאיפת עלי הטבק למלוא ריאותינו. אבל מה עם מסך העשן שמסמא אותנו? מה עם הרצון להסתתר מאחורי פילטרים אפילו בעיני עצמנו? 

אז בסופו של דבר, כמו אבא שלי לפניי, החלטתי שהבת שלי חכמה יותר ולפניכם התוצאה בלי פילטרים. באה אליכם כמו שאני בבקשה להצטרף אליי, לתת חיים למיזם הזה שיקר לליבי, ללא משוא פנים, רק מאהבת המילה הכתובה.

https://www.facebook.com/reel/653900983220646

אז מה אומרים? תשמחו אותי ותעלו בדף שלכם? אפשר בסטורי, בטיקטוק, באינסטגרם, היכן שמתאים לכם לשתף – אוחזים ספר מקומי שאתם אוהבים (ממש לא חייב את הספרים שלי!) אומרים: "סִפרות מקומית קוראת לי" – לא לשכוח להצמיד את ההאשטאג #ספרותמקומיתקוראתלי

חלום שלי, שהמיזם ישטוף את הרשת והחוצה.

ולכם.ן. – שרק מילים טובות תרדופנה אחריכם.

באהבה,

לילי מילת

דבר אליה במישלן ~ פנים לשנת הארנבת 2023

'שנה טובה', שלחה לי חברתי תמר הודעה. מחשבה ראשונה, היא התכוונה לשלוח הודעה למישהו אחר. מחשבה שניה, אנחנו בהבדלי שעות, היא ביבשת האמריקאית ואני כאן, אולי הם בשעת קוקטייל במסצ'וסטס או הרבה מידי אספרסו?  אבל, הי זו תמר והיא תמיד מדויקת. ואם כבר מישהי שתתה משהו זו אני ששוב עשיתי טעימות מהיין הביתי שהכין האיש. אז פשוט שאלתי. וכמו שקרה בשנה שעברה, בדיוק באותה תקופה – שכחתי… שכחתי את עצמי ברפרטים של התואר השני, בעבודה החדשה וזו הישנה ומזל. מזל שיש אותה. כל אחד צריך שתהיה לו תמר כזו בחייו, ולא, לא רק בשביל להזכיר שהנה מתחילה לה שנה סינית חדשה.

ובכן, ביום שבת הקרוב, ה- 4.2.2023 יחגגו הסינים את השנה החדשה ויקבלו בברכה את ארנבת המים. אנחנו נפרדים מהטיגריס המתריס של 2022 ונכנסים לספוג קצת תרבות. כי הארנבת המעודנת שלנו היא בעלת טעם משובח, תרבותית. דברו אליה בסעודות מישלן ואופנה עילית וכן, היא קצת… מתנשאת.  

אבל אל תקראו לה סנובית, היא יודעת גם להיות נדיבה ולדאוג לאחרים. בכלל, די נוח להיות בחברתה והיא לא אוהבת צרות ולא אוהבת לריב. אולם, אל תבלבלו את כוונות השלום שלה עם פראייריות, היא פשוט דיפלומטית מעולה. אם אתם צריכים לנהל משא ומתן, קחו אותה אתכם. בכלל, היא תלחם ותעשה רבות למען זכויות הפרט והצדק החברתי. וגם אל תנסו לעבוד עליה או לשקר לה, יש לה חוש ריח מיוחד לזיופים. 

תהיו חברים ותשאלו אותה לשלומה, כי אם קשה לה, היא לא תספר, היא לא אוהבת להכביד. אם אכן אתם רוצים זוגיות עם ארנבת, אתם כבר יודעים שאסתטיקה היא מפתח לליבה ובתמורה תקבלו ליבידו גבוה… לדעתי זה נשמע כמו השקעה טובה. 

שנות הארנבת: 1939, 1951, 1963, 1975, 1987, 1999, 2011 ומי שייוולד החל מ4.2.23.

בין הארנבות המפורסמות נמצא את אלברט איינשטיין, פרנק סינטרה, בראד פיט, סטינג, טינה טרנר, גילה אלמגור, עדה יונת ו… אבא שלי!

ואיך אני פותחת את השנה הסינית?

בשנת הטיגריס שחלפה הודעתי על יציאתה לאור של בת מספר ארבע ומה מתאים יותר מאשר להכריז כי החל מיום שישי הקרוב תמצאו אותי בעיתון חי פה! בכל שבוע יעלה טור עם פרק מהספר החיפאי שלי ואתם מוזמנים לעקוב.

השנה לא נחגוג ברדיו את שנת הארנבת אבל לא יכולתי לשלוח אתכם לדרככם ללא שיר ארנבי ראוי – מוזמנים להאזין לשיר White Rabbit של Jefferson Airplane שנכתב בהשראת הארנב של לואיס קרול. https://www.youtube.com/watch?v=TKZVUtvjBdM

מאחלת לנו שנה של תרבות בכל מובן המילה, בואו נהיה קצת יותר ארנבת –

 נהיה דיפלומטיים, נילחם למען הצדק החברתי ולא נשרוף גשרים בדרך

באהבה,

לילי מילת

איפה אני ואיפה היא ~ שנת תשפ"ג החלומות

שלושה טרנינגים (יענו – אימוניות), ג'ינס קצר אחד וג'ינס אהוב אחר הלכו ללא שוב במכבסה של הקיבוץ במהלך תשפ"ב. האם פניי מועדות למכונת כביסה ביתית לאחר 12 שנות מגורים בקיבוץ? זו אחת ההחלטות כבדות המשקל (כי בואו, ניסיתם פעם להזיז מכונת כביסה?) העומדות בפניי השנה.

עצם המחשבה על כך, מעידה על שנה טובה שחלפה לה. שנה שהתחילה בהכרזה על יציאתי שוב לאור עם בת מספר ארבע. אתם ואתן, קוראיי רחבי הלב, הצבעתם בעיניכם הקוראות וסיימנו את השנה בוולה (יענו מִסְפּרֶת) עם טיול בעקבות הסיפור. ועל כך יהיה בלוג נפרד וראוי. כיוון שהסופרת עדיין נמצאת בליבה שם, בכרמל, וטרם הספיקותי להביא משם את מילותיי לתיאור הטוב שהיה.

כן אעדכן, שלאור הביקוש שנוצר, מיד לאחר החגים, נצא לטיול נוסף, ביום שישי, 21.10.22, בשעה 9:00 בבוקר, סטלה מאריס, חיפה. יש לכם את יום כיפור לקרוא את הספר ולהצטרף אלינו ליום מרגש.

אני קוראת את הבטחותיי לעצמי מהשנה הקודמת ורואה שדי עמדתי ביעדים; הספר ראה אור, המשכתי בהצלחה בלימודי תרבות לתואר שני, וכן הוצאתי מהאוב את ספרי על הירח אותו אני עורכת (טוב, אותו אני מנסה לשכתב) בימים אלו. אני חורקת מוח בניסיון להבין את מדע החלל ומפנימה שהדרך בספר הזה אינה ממהרת לשום מקום וכל מה שאני צריכה זה להמשיך, בכל פעם פסקה, עמוד או פרק. הוץ-הוץ כמו שאמרו בקרובים-קרובים.

כמו כן, השוותי והעליתי, יצרתי את מיזם #ספרותמקומיתקוראתלי שהגיע עד שר התרבות ואני ממשיכה בעשייה לטובת הספרות המקומית. 

סיימתי את חודש הספר באנרגיות עשייה ותנופה וציפיתי שחודשי הקיץ יתנהגו בהתאם. ביולי עוד ניסיתי להילחם במקצב הקיצי אך בתחילת אוגוסט, בעצת חבר, הרפיתי. התמסרתי לצעדים איטיים, לחוסר תנועה, לבית, למשפחה. והיה נפלא. להקשיב לעונות השנה זו החלטה שלי לשנה הקרובה. יש זמן לחפור, לשתול, להשקות וזמן לשהות, לחכות. 

התחלתי ואני ממשיכה להתמקד. להיות ברגעים. לבחור נכון לי. במעשים, במחשבות. באנשים. יש מי שיצאו מחיי, יש מי שנכנסו. החיים לא מחכים לאף אחד ובטח לא לי, האחריות היא שלי לזהות מתי כן, מתי לא. ולסלוח לעצמי כשאני מפספסת.

השנה אהבתי אותי קצת יותר. זו משימת חיים ואני עובדת עליה כמו כל משימה אחרת. ותוהה לא פעם, מה כל כך קשה בלאהוב את עצמך? הלא אתה כל עולמך. לעומת העבר שהייתי במקום בלתי מספיק, נראה לי שבתשפ"ב קיבלתי ציון עובר והשאיפה שלי בתשפ"ג היא להגיע לציון טוב. 

שלום עולמי מתחיל בלאהוב את עצמך

ואאחל לכם שנה שכזאת בה תבחרו את הטוב ביותר עבורכם

מגיע לכם!

שלכם באהבה,

                     לילי מילת

מפסגת הכרמל למרגלות הים – טיול בעקבות בת מספר ארבע

בחלון ילדותי המשקיף לים בהיתי שעות רבות. ידעתי מה זה אומר לצעוד ברגל למרכז הכרמל, חצי שעה או שעה. ידעתי גם מה זה אומר לצעוד לחוף דדו, שעה פלוס. לא התעצלנו, אם רצינו להגיע ביום שישי דווקא לחוף הדרומי המרוחק ואין אוטובוס עד שם, היינו יוצאים רגלית. לאור זאת, הבהייה שלי איכשהו תמיד הביאה אותי לפנטזיה של ללכת באוויר. מרחק אווירי קצר יותר, לו רק יכולתי הייתי גומעת את המרחק בכמה צעדים.

בשבתות היינו משכימים מוקדם יותר משעת היקיצה לבית הספר. ההורים לא רצו חלילה להזניח אף אבן שאפשר להפוך בדרכי ישראל. ואני לא יודעת אם ההרגל הזה או העובדה שהיינו מתנהלים רגלי ברחבי חיפה, לא משנה אם זה לטפס את הציונות (למביני עניין זה אולי אחד הכבישים המשופעים ביותר) או לשוטט אחר הצהרים בסטלה מאריס לקטוף פרחי בר לאמא (שאהבה את הפרחים אבל פחות את החרקים המטיילים עליהם). כך או אחרת, האהבה לשיטוט נותרה. לטעמי אין דרך טובה יותר לבקר מקום מאשר לצעוד ברחובותיו.

אם כן, פרט לאהבתי למילה הכתובה, יש בי אהבה משוטטת. ומה טוב יותר מלשלב בין השניים? לנסוע לוורונה באיטליה לפגישה עם ג'ולייט, לבקר באי של סופייה או להצטרף לסיור של HBO בניו-יורק בעקבות הסדרה סקס והעיר הגדולה (אחד השווים – מומלץ!). ולמה רק בחו"ל?

כך, כפי שכתבתי בבלוג הקודם, נולד הטיול בעקבות ספרי, בת מספר ארבע

בחזרה לחלון ילדותי ולסטלה מאריס. ביום שישי, 16 בספטמבר, ניפגש, קבוצה נפלאה שהתגבשה, בבית הקפה סנטה מריה הצמוד למנזר הכרמליתים, זירת ההתרחשות המרכזית של הסיפור. 

שיתוף הפעולה עם הקורא האולטימטיבי שלי ומורה הדרך, עופר צור, יצר טיול עם ערך מוסף, הכולל כניסה לגינת המנזר, בה צעדו רבות ד"ר ג'ון ריצ'רד בל והילה סבן; פתיחת קפלת המשפחה הקדושה (קבר השייח' בשפת המקומיים) בה התרחש המפגש בין ג'ון לאח של הילה; ביקור במנהרת אליהו הנביא המחודשת, בה אחד משיאי הסיפור; וכניסה לכנסיית גריגוריוס בחוף שקמונה, שם התגורר ד"ר בל בשנת 1972. נסיים בעלייה חזרה ברכבל ותצפית אל הנמל בניסיון לאתר את צ'רקס והווינדי 33 שלו, הסירה שהפליגה עד לקפריסין.

עם מוזיקה (של הביטלס כמובן), סיפורים מאחורי הקלעים של הכתיבה, שזירת ההיסטוריה של המקום עם הבדיה של סיפור, נצא מפסגת ההר למרגלות החוף, נכיר ברגליים את המקומיות ונביט בעיניים רעננות על המוכר. אף אני, שצעדתי רבות המורד ההר ואף במעלה, מגלה את החדש בכל טיול מחדש. נרגשת לחלוק אותו עם קוראיי.

בתמונה: הזמנה לטיול, עיצוב של חברתי המוכשרת, קרן יניב.

לשמחתי, ההיענות הייתה רבה והקבוצה התמלאה במהירות. במידת האפשר והביקוש נצא בהמשך לטיולים נוספים.

מודה לכל המשוטטים בעקבות הסיפור ששולחים לי תמונות ומשתפים, אתם אדירים.

יצאתם לשוטט בעקבות ספרים? אשמח לשמוע!

באהבה,

לילי מילת