את המתנה הגדולה נתתי לעצמי מבלי דעת. בתוכי פנימה היו סיבות רבות למה לכתוב ולמה לא לכתוב את הסיפור הזה של הילה סבן, בת מספר ארבע. הצורך ניצח ומשהו בי ידע עוד לפני שהראש הבין, שהדרך לאיחוי מחכה לי עם צאתו של הספר לאור.

הלב שלי נשבר פעמים רבות ב48 שנותיי. יש שברים ויש סדקים.

סדקים הם כמו קמטים, לעיתים נראה שלא נתגבר עליהם אך בסופו של דבר הם מעצבים את אופיינו ואף נותנים בנו חן.

שברים. שברים אף פעם לא באמת מתאחים עד הסוף. המצב האופטימלי הוא שמרבית ימות השנה נלמד לחיות בשלום עם היותם בנו, ובחילופי עונות – הם חוזרים להכאיב מעט, תזכורת תמידית להרהר בכאב שבחיים. בכל עונה הכאב מקבל צבע אחר, טמפרטורה שונה.

סיפורה של הילה סבן שבר את ליבי לפני שנים מספר עת התוודעתי אישית ליותר מהילה אחת ולצערי, ליותר מעמית סבן הנמצאים בינינו. לאלו שלא קראו עדיין, זו אנלוגיה מעולם גיבורי ספרי החדש.

התהלכתי והתנהלתי עם שבר לא מאוחה, שכאבו נכח במרבית ימות השנה. והסיבה שהשבר לא הרפה הייתה כי לא הצלחתי למצוא את הגבס הנכון – חוסר האונים של להתוודע לכאב ועוול שנעשה לאחר ללא יכולת לעשות משהו למענה-למענו – זה הקריפטונייט שלי.

ואז כתבתי אותה, ונתתי לה חיים שאחרי מותה, על מנת שתיגע בלבבות הא-נשים הטובים שיקראו אותה. ארבע עונות לסיפור שלה, ממלאים את חדרי ליבה בטוב שבעולם, מנקים את כאבה לשוליים – ופעם בחילופי עונה, היא תיזכר שכך היה, תביט בכאב, תיתן לו להיות ותשאיר אותו מחוץ לחדר בו היא אהובה ומוגנת.

חודשיים חלפו מאז ראה אור סיפורה. חודשיים הספר נמצא בידיכם ובידכן – וכל הודעה כמו:

" אני כבר כמה ימים לא ישן טוב כי אני מושך עוד עמוד ועוד עמוד. את פשוט גרמת לי לאהוב מחדש ספרים."

או

" תודה שבזכותך הייתה לי שבת מהאגדות… לבד, בשקט שלי עם ספר מעולה!"

וגם

"עשית בעיניי חסד עם נושא חשוב וכאוב ולא פחות מכך עם העיר חיפה של ילדותנו."

ואפילו

" וואו. מזמן לא קראתי ספר ישראלי טוב כל כך. כל פעם שהייתי חייבת לסגור את הספר, חיכיתי בקוצר רוח להמשיך, וכשכבר קראתי היה קשה להפסיק."

כל הודעה כזו, ויש כה רבות, שולחת חץ מרפא אליי בול-פגיעה.

לכתוב את הסיפור נעשה למתנה שנתתי לעצמי,

הקריאה שלכם היא מתנה שאתם מעניקים לי,

כי הדרך לליבה של הסופרת הזו עוברת בקריאת ספריה.

תודה לקוראיי, אתם בחדרי ליבי.

לילי מילת