מנסה לאסוף את שברי השנה שחלפה ולהרכיב משהו שאפשר לחיות עמו. העניין הוא, שעדיין לא סיימנו להישבר ועד שלא ישובו אלינו אלה שנלקחו, קשה לי לראות את הנקודה שכאומה אנחנו יכולים לעצור את השבר ולהתחיל לבַכּות ולאחות. קשה לי עוד יותר עם העניין שבכלל צריך לקיים מאבק עולמי עבור השבת חטופינו ואיזה מן עולם זה בו לא מובן מאליו שזה צריך לקרות אתמול, זה צריך לקרות לפני כמעט שנה.   

כמה חכמה המכונה הזו שציידו אותנו איתה כשפקחנו עיניים ונשימה והצטרפנו לחיים כאן. היא לא מוותרת לנו, הא? אתה רוצה ליפול ביגון שאולה והיא מנופפת במפתחות החופש. כל עוד את נושמת, את תחיי. תתפלאי, אפילו תצחקי. כן, תבכי המון אבל היום החדש של סקרלט אוה'רה יגיע. לא עבור כולם ולא לכולן אבל אם התעוררת בבוקר, את מקבלת אחוזי סוללה שייתנו לך כוח להמשיך. את זה אני לומדת לא ממי שהצער שלו הוא משני. אני לומדת, משתאה דווקא מאלה שחרב עולמם השנה, ההם שלא ביקשו להיות גיבורים וגיבורות ואיכשהו לבשו את גלימת גיבורי העל ללמדנו שאין לוותר. תודה לכם ותודה לכן – הורים, אחים, אחיות, ילדים וילדות – אתם שאיבדתם את היקר ואתם נותנים לי תקווה להמשיך. 

מביטה על החודשים הרבים שחלפו ובכל זאת, יום ביומו, עשיתי דברים. גם אם הרגיש שלא והיו ימים כה רבים של אַיִן, מסתבר שהמכונה עבדה ועשתה ויצרה.

את אגרת השנה שעברה סיימתי עם מטרה לצלוח את שכתוב ועריכת ספרי, הצד הרחוק של הירח. ניגשתי למלאכה בקצב היסטרי והגעתי לשליש ספר לפני ה7.10.23. אחריו המשכתי רק מעט. חודשים רבים חלפו מאז הנחתי אותו בצד והינה החודש הזה, בדיוק שנה אחרי, שבתי אליו עם עיניים מפוכחות. המטרה שלי היא להמשיך וליצור בו, ייקח מה שייקח. דווקא כששחררתי ואולי משום כך, היצירה בו זורמת יותר ואני נהנית לשוטט בעולם בו אני מחליטה מה קורה. זה אחד הבונוסים בכתיבה, לפחות כמו שאני רואה אותה – אף אחד לא מחליט עליי! טוב, אולי רק הדמויות;)

גם בשנה שחלפה כתבתי כאן שבחרתי להתמקד בדברים שאני כן יכולה לעשות ולנסות לחיות בשלום עם הדברים שאין לי שליטה עליהם. ואוי כמה שזה היה מאתגר השנה. כולנו איבדנו, מי יותר מי פחות. מי שאיבד פחות עשה המון כדי לתת יותר. אני מדברת ברבים, כי כך ראיתי במחוזות ארצנו את שהתרחש, כל אחד וכל אחת עשו למען האחר. כל בוקר אני מברכת על קורת הגג, לצד המפונים הרבים שמתארחים בעמק הירדן. מברכת על חשמל, על מים ועל מאור עיניים. המלחמה הזו הורידה אותי לבסיס פירמידת הצרכים של מאסלו: חמצן, מזון, מים… יש עוד כמה צרכים בסיסיים מעניינים, חפשו אותם;) גם שינה ביניהם והיא לא באה בטוב הרבה מהלילות אז בימים שהיא כן, אני מרגישה שאני יכולה להיות על הירח, תרתי משמע. 

כמה מהדברים שהצלחתי השנה:

• החלטתי על נושא לסמינריון: דגל במשבר זהות. הגשתי הצעה ואני באמצע כתיבתו. מתכננת להשלים ולהגיש עד תום השנה האזרחית. מקווה שתהיינה לי תובנות מעניינות לחלוק עמכם בהמשך. בינתיים מקריאה וסיכום של עשרות מאמרים יצאתי לטיול בגלובוס בין מדינות שונות והדגלים הלאומיים שלהן ואולי אני לבד כאן, אבל מעניין אותי לדעת אם גם אתם, כמותי, לא ידעתם שפורטו ריקו היא קולוניה של ארצות הברית. לתומי חשבתי שהקולוניאליזם עבר מהעולם, לפחות מהעולם המערבי.
• אחרי שסיימתי כמעט שנה של כתיבה לעיתון עם העלאת פרק מספרי בכל שבוע, התחלתי פרויקט חדש ומעניין עבורי. הכול התחיל כשמצאתי לאחר זמן רב של חיפושים ספרייה ראויה לספריי, דבר שהוליד מדור חדש בעיתון – "תופסת מדף" בו אני כותבת על ספרים שאני קוראת והאם הם נשארים או משוחררים מהספרייה שלי. למעוניינים מצורפת קישורית לכתבות שפורסמו: https://haipo.co.il/tag/לילי-מילת-תופסת-מדף
• אחד מהדברים המרתקים, המהנים והמצחיקים שעשיתי השנה היה לכתוב טיוטה ראשונה לתסריט עם שותף מדהים. הדרך עוד רבה עד שנוכל להמשיך עם זה, כי טיוטות ראשונות דינן להשתכתב עד בלי די. בין היתר זכיתי בהרבה יותר משותף ליצירה וכל בני הבית קיבלו לחיקם בן משפחה שנראה כי תמיד היה אתנו. החיים לוקחים אבל גם נותנים, צריך רק לדעת להקשיב לקולות.
• גייסנו את הבכורה שלנו. לחשוב שכשהחלתי לכתוב את האגרות הללו (עדיין בוורד ונשלחות במייל כי עדיין לא היה פייסבוק ולא אתר ולא הרבה דברים) החיילת שלי הייתה בת כשנה-שנתיים. אני לומדת להיות אמא לחיילת תוך כדי המלחמה. לולא הייתי צובעת את שיערי הייתי ודאי רואה אותו לבן פלטינה של דאגה. אתם יודעים שתמיד דיברתי בשבחו של הדור הבא שלנו ואני רק רוצה לומר – אמרתי לכם! הם מדהימים והם מוכיחים לנו את זה שנייה אחרי שנייה כשהם על המשמרת.
• אך ורק בזכות העובדה שאני מזמינה חופשות שנה קודם (הזמנתי אותה לפני המלחמה) ושלבטל היה עולה הון, זכיתי לצאת עם הצעירה שלי לביקור מלכותי בניו יורק אהובתי. אולי לראשונה בחיי, זו הייתה חופשה שלא רציתי לחזור ממנה. מרבית מחופשותיי וככל הנראה כולן היו מהנות מאוד אבל אני תמיד מחכה בסופן לחזור הביתה. הפעם, אני מודה, הקפיצה לעולם אחר רק הדגישה עד כמה אנחנו פשוט… עצובים. מילא, לקח לי שבועיים שלושה של הסתגלות מחדש לעצב הלאומי ואני כאן כדי לתת גז על החיים שלנו. יש לי עבור מה ועבור מי ואין לי שום כוונות לוותר על הזכות לחיות וכן, גם ליהנות. 
• בשנה שחלפה עשיתי ועושה המון המון המון עבודה פנימה. חופרת, מתעקשת לאהוב את מה שיש ולעבוד עם זה. כן, גם עם גלי החום הארורים, אפילו עכשיו אחד מהם תוקף בעת תקתוקי המקלדת. מאמן השחייה הרוסי שלי זכרו לברכה היה אומר לי כשסבלתי מכאבי ראש, שלפחות אני יודעת שיש לי ראש… אז, מנסה להתייחס לפגעי הגיל בהבנה. 

בשנה שמתחילה לה, אני מתכננת להתקדם בחזיתות רבות. חברה נהדרת שלי אמרה לי ש"גידלתי תחת מספיק גדול, אני יכולה לשבת עליו ולעשות כמה פרויקטים גדולים במקביל". אז, מעבר להמשך הכתיבה בספר הצד הרחוק של הירח, תאמינו או לא התחלתי ספר חדש נוסף ומקווה שיהיה לי משהו מעניין לספר כשאתקדם איתו. אני מתכננת לסיים את הסמינריון הנוכחי על דגל ישראל ולהגיש מועמדות למסלול תזה בלימודי תרבות, דבר שמוסיף לי עוד כשנתיים של לימוד, אבל למי אכפת? אני מוכנה להיות סטודנטית נצחית. השנה נסיים את התסריט שלנו ומקווה שיגיע כבר היום שאוכל לשתף אתכם בעניין זה קצת יותר. יש פרויקט כתיבה נוסף על הפרק שנתתי את הסכמתי אליו אך רק כשיהיה סגור אוכל לעדכן. ולאחרונה יצאתי שוב לייעץ בבתים בענייני פנג שואי ונזכרתי עד כמה אני אוהבת לעזור לאנשים להרגיש בבית בביתם ואמשיך בפרויקטים הללו גם בתשפ"ה. 

בשנה הקודמת חתמתי כשאני מאחלת לכם שלום בתוככם, בביתכם וברחובות עירכם ולא ידעתי כמה מדויקת תהיה הברכה, אז אמשיך איתה גם כעת.
שמרו עליכם, שמרו על יקיריכם ועל הרוח – כי "עוד ננצח… רק בגלל הרוח."

שלכם באהבה,
לילי מילת

במערכון "המכולת" שכתב דני סנדרסון על יודוקוליס, הוריו אמרו לו "התעודד, בננו, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע", אז הוא התעודד והמצב אכן נהיה הרבה יותר גרוע. אחד הקשיים שלי במלחמה, שהפנמתי כבר בשבוע הראשון שלה, הוא שלא משנה כמה נורא היה – והיה – בכל רגע נתון, הכול יכול להיות הרבה יותר גרוע. אני יודעת שיש אנשים שתמיד עונים כך כששואלים לשלומם, אבל אישית אף פעם לא הבנתי למה לצרף את המילה 'גרוע' עם עצמך. אז אני מבינה יותר ועדיין, מסרבת לחיות את ימיי עם ראש כפוף, שמחכה שיעבור זעם ושלא יהיה גרוע יותר.

כן, מי שלא פגש אותו מעגל שכול קרוב, לא באמת יכול להבין. אבל יודעים מה? דווקא אלה שאני מכירה אישית שזו מציאות יומם, הם אלו שתמיד מוצאים את עצמם בתפקיד מרוממי הנפש, נותנים השראה וכוח. ואם הם עסקינן בתקווה וחיים, מי אני, אזוב הקיר, שאשקע לי בייאוש קיומי?

אז מה אני עושה כדי לקום בבוקר עם שיר חדש בלב?

אני חושבת על אבא שלי, שייבדל לחיים ארוכים וטובים, איך ההומור הוא דרך חיים עבורו, למרות השניים וחצי דברים שקראתם עליהם ב'כלת הים'. איך תמיד, דווקא בבית עלמין, כשאני עם דמעות בעיניים, הוא מצליח להצחיק אותי, להזכיר לי לחיות. כי אם אני צוחקת, אני יודעת שאני אוחזת בחיים בכל הכוח.

מינון – כל דבר במידה. למשל, אני לא עובדת כמגישת חדשות, אז אני לא חייבת לדעת בכל רגע נתון אם איוב הגיע לביקור מולדת. בשעות שאני לא צורכת את הרשת, אני עושה מה שנועדתי לעשות. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד, אתם יודעים מהו. כל נשמת אף שאנחנו נותנים בקלות לעולם הווירטואלי, היא נשימה פחות בעולם הממשי, זה שאשכרה בחרנו בו. כבר זמן מה שאני חשה, הרבה לפני המלחמה הזו, שבכל פעם שאני נכנסת לאיזו רשת (אנטי-) חברתית, אני צריכה ללבוש אפוד מגן. מרפקים, סכינים, תתי מקלע – הכול מותר שם, גם במחיר התרת דם, העיקר להישמע. יותר ויותר הטיעונים שלי לעצמי, שזה טוב לעבודה וזה טוב לשמור על קשר עם זה או זו, הפסיקו להיות חזקים ולמעט קריאת הודעות פרטיות – אני בחוץ. בחוץ כאן, בקיבוץ החביב, חיה את חיי שלי, לא של אחרים.

פרופורציה – הפחד להצטרף למעגל השכול סוגר על כולנו, זה נורא לתחזק את המחשבות האלה. עדיין, סיכוי גדול לאבד יקר לנו על הכביש – האם אנחנו משתדלים יותר בנהיגה בגלל זה? עדיין, סיכוי גדול לאבד בסוכרת סוג שתיים – האם אנחנו משתדלים יותר על אורח חיינו בגלל זה? התרגלנו. לעובדות הקשות מנשוא הללו, התרגלנו. אלי אלי, שלא נתרגל לעולם. אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי ולא להתרגל, לשים לב, לתקן.

עבר – המלחמה קשה. אכזרית. ילדים, תינוקות, דברים שלא דמיינו. היא תסתיים. כל המלחמות מסתיימות בסוף. כל ספר היסטוריה יספר לנו את זה. כן, תגידו 'אבל איך נהיה כשתסתיים?' אני לא יודעת, אישית, אני מקווה להיות אדם טוב יותר. לנוכח הרוע, המיואשים והמייאשים, בוחרת בעקשנות בטוב ובתקווה.

הווה – לא מוכנה לוותר עליו. לא מוכנה לתת לימים לחלוף, עד שתגיע הודעת הקלה. עשיתי את זה בחלק מימי השלושה חודשים האחרונים – לקום בבוקר ישר למבזקים כדי לראות ששחררו את החטופים, רק כדי להתרסק בחידלון קיומי מידיעות רעות. לא עוד. אני יודעת שהנשימה שלנו לא תהיה שלמה כפי שהייתה עד שישובו אבל, את החלק שאני כן נושמת? אנשום עד הסוף. יש לי לפחות שתי סיבות טובות ומופלאות – הבנות שלי.

עתיד – כשאסתכל אחורה לימים אלו, אני מהעתיד ארצה לדעת שאני שם בזכות העובדה, שעשיתי היום הכול. הספר שיראה אור, הוא בזכות העובדה שאני כותבת אותו היום. התזה שתפורסם, היא בזכות העובדה שאני כותבת את הסמינר היום. הסרט שיוקרן… טוב, הינה משהו חדש שאני עובדת עליו, אבל זה כל מה שאספר לעת עתה:)

2023 לא תיזכר אצלי רק בגלל הרע של המלחמה. עשיתי המון בשנה שחלפה וגם אם נראה שהכול זניח, אני לא מוכנה למחוק את הישגיי לטובת הטרור. בשנת 2023, ערכתי לראשונה עריכה ספרותית ל'טפליין', ספר על המוסד, שראה אור בשבוע הספר; כתבתי בכל שבוע כתבה לעיתון 'חי פה' והעליתי פרק בספרי 'בת מספר ארבע'; כתבתי ספר לנוער, 'סטורי טיים', עבור לאון שניידרובסקי, אותו תוכלו למצוא בחנויות החודש; סיימתי בהצלחה את הקורסים לתואר שני בלימודי תרבות ואני עובדת כעת על העבודות הסמינריוניות. איבדתי חברים, כאבתי, בכיתי, צחקתי, חיבקתי, אהבתי. חייתי.

לא כל דבר בידיים שלי לגבי איך תראה 2024, אבל מה שכן תלוי בי – אעשה את הטוב ביותר שלי כדי שיהיה.

מאחלת לכם ביטחון בבית, פנימה והחוצה. מאחלת שבכל יום יהיה מי שייתן לכם חיבוק אוהב. שתאהבו ויאהבו אתכם חזרה, שתחיו את החיים במלואם, שתהיו טובים לאחרים והכי – שתהיו טובים לעצמכם.

באהבה,
לילי מילת