"כל מה שהיה פה ישתנה ממחר," קולה של בתי בת ה-15 הדהד באולם, "הזמן עוד יתקן את כל מה שכבר נשבר, ונשאר". הביצוע לשיר להאמין (דולב רם ופן חזות עם עידן רייכל), של הרכב הפופ-רוק בעמק הירדן, יהדהד בכל מי שנכח באולם. משפחה אחת שבורה, שאיבדה שניים מבניה, מאחה את פצעיה זו השנה ה-23 כשהיא מעניקה לנערי ונערות העמק המוזיקליים את הבמה. במשך שלושה חודשים נפגשים החבר'ה, מתאחדים להרכבים, מנגנים ושרים. שיאו של האירוע מתממש בתמיכת גורמי החינוך ותחת כנפיה האוהבות של משפחת קורנפיין, בערב שתכליתו עידוד יצירה מוזיקלית לזכרם של ערן ועודד קורנפיין זכרם לברכה. 

לא מחאתי כפיים בסוף השיר. הייתי נפעמת מידי. איך הגעתי מהבלוג ההוא בו סיפרתי לכם שאני יוצאת לקנן בחופשת לידה, אל האולם הזה בקיבוץ שבעמק, מביטה על אחת משתי היצירות הגדולות של חיי מניחה פיסה מנשמתה על הבמה, ומפזרת תקווה לקהל? למדתי בערב הזה על כוחה של אמא. הקשבתי לורדה קורנפיין, שמחייה עם משפחתה, את בניה החסרים, בכל רגע הם איתה ועדיין היא בוחרת בחיים ועושה זאת במאור פנים שאי אפשר לסרב לו. אחריה עלתה לבמה איריס חיים, ששכלה את בנה יותם זכרו לברכה, שנחטף ונורה בשוגג. גם הוא היה מוזיקאי, גם איריס כבר מניעה את גלגלי הנתינה הלאה אל החלק הדרומי של הארץ. לחבק את ורדה, לחבק את איריס, נתן לי כוח, "רק להאמין בלי לדעת," כי אמהות אלה, ממשיכות להיות ללביאות המגינות על בניהן, זה לא משהו שמפסיק גם אם הזמן בו היה להן את הילדים היה כה קצר.

רבות מחשבות בלב אם, שרואה אמהות ששכלו ואיזה עוצמות וכמה כוח הן נותנות. בתי החיילת לצדי, ובליבי תפילת חנה סנש "אלי אלי, שלא ייגמר לעולם". והערב ממשיך, הוא לא יהיה עצוב, הוא יהיה מלא בנוער שמנגן ושר ועוד נוער שרוקד ומעודד אותם. מוזיקה מביאה תקווה, מביאה חיוך ואחריו שמחה. כך, בנר השני של חנוכה המנגינה ניקתה את הנשמה החבולה של 2024.

יש משהו בחנוכה שנותן הזדמנות, יום אחר יום, להביא אור אל חיינו. כמו אומר לנו, לא הצלחת היום? לא נורא, מחר תאיר הרבה יותר. והאור מתעצם מנר ראשון לשני לשמיני ואתו משאלות ליבי לטובה. ואם היו מבקשים ממני לקחת רק משהו אחד מהשנה המסתיימת אל המחר, אבחר במה שנתנה לי בתי הקטנה בשירתה – להאמין. אחרי הכול, אמרו מיודעינו הגשש החיוור כי "בלי האמונה, הצאסקא לא הייתה אוכלת אותה". 

אני נפרדת מ-2024 על רגעיה הקשים, המלחמה…, גיוס בתי והדאגה העצומה לשלומה, אובדן של חברה טובה והשכול הארצי שאינו מרפה; ועל רגעיה היפים, שהתקיימו למרות כל אלה – כמו לרקוד על הבמה עם האיש לצד אלון אולארצ'יק בשיר בואי נתחבק, כמו החופשה באילת בה מצאתי מקום לאהבה וחיוך גם ביום העצוב ביותר. חגגתי השנה, בצניעות, את יובל שנותיי וזה כנראה זמן נכון לקבל את האושר הנישא על כנפי העצב. שניים שהם חלק מלחיות.

כמה מעלות טובות אני מתכוונת להוריד על שנת 2025 ולא אוותר לה! לא יודעת כמה אספיק בכל תחום ופרויקט, אבל יש לי מחברת ניהול פרויקטים (מהממת כזאת עם 6 מחיצות) ואני רושמת היכן עצרתי בנקודה האחרונה ומה הצעד הבא. בחודשים האחרונים נוכחתי לדעת שאני מקצה שעות רבות על "התאפסות על עצמי" כשאני חוזרת לעבוד על אחד הפרויקטים ומטרתה של מחברת הניהול היא לשפר את המצב. 

אז מה עומד בפניי בפתח 2025?

• אני סוחבת שאריות מ2024 המסתיימת. עדיין לא סיימתי את כתיבת הסמינריון שלי על דגל ישראל במחאה. במקרה הזה יש תאריך יעד לסיום אז אני מאמינה שזה יקרה ואסיים אותו בקרוב ואתקדם לסלול התזה. 
• עם ספרי, הצד הרחוק של הירח, התקדמתי המון ועם זאת, אני לומדת ממנו את החשיבות של להתעכב, לנוע לאט. הדמויות מקבלות מעטה נוכח ועוצמתי ונטוע בקרקע. אני כל כך מחוברת אליהן. נכון, היה טוב לו יכולתי לשרטט את קו הסיום, אבל השיעור שלי כאן ובכלל הוא לקום ולהתהלך בארץ היצירה שלי. לשוטט, ללכת לאיבוד, לפגוש צומח וחי בדרכי, למעוד על מכשול. ועל כל אלה – לומר תודה.
• התסריט שאני כותבת עם השותף המוכשר והנפלא שלי, מתהווה ומתהדק וגם כאן למדתי לעשות עבודת עומק עם דמויות וכמה היא תורמת לעלילה. אנחנו צוחקים המון וגם בוכים. מלאכת הכתיבה נעשתה לדבר עצמו, כך שלמרות שיש רצון להגיע לקו סיום, אני גם רוצה להשתהות ברגעים הברוכים האלה.
• על זנבה של 2024, התחלתי פרויקט כתיבה חדש עבור בחור חרוץ וכשרוני בתחומו ובכל שיחה אתו אני לומדת משהו חדש. הספר יהיה בז'אנר ספרי ניהול ומקווה שעד תום שנה זו אוכל לספר לכם שראה אור. 
• ואחרון אך אני רואה בו את פרויקט הגג שלי, זה שמאיר את דרכי – הבית שלנו. לאחרונה נכנסתי בפינות, אווררתי ושחררתי, איבקתי וקישטתי והכול באהבה. אמנם כמה קללות קיבלו הדיירים הלא רצויים כשאני מאיימת עליהם "תצא בטוב החוצה או ש…" אבל בסך הכול יש בינינו הבנה. אני מאמינה שהבית הוא תבנית חיינו ואני רוצה שהחומר שאנחנו יוצקים לתוך תבנית זו יהיה הטוב והנכון עבורנו. בנוסף, את רוב רובה של עבודתי אני עושה מהבית ואני רוצה לנהל אותו כך שהוא לא ינהל אותי, שלא אצטרך לצאת ממנו על מנת לעבוד, שיתמוך בי. הבית תמיד היה בעל חשיבות גדולה עבורי, אך תנועת האנשים המפונים בשנה פלוס האחרונות והאנשים שאיבדו בתים בהפגזות, גרמו לי להיאחז ביתר שאת בביתנו, להוקיר, לטפח, לאהוב.

כשכתבתי את סיפור החנוכה להקריא בקיבוץ בשנה שעברה, לא ידעתי שנעמוד כאן, חג חנוכה נוסף וחטופינו עדיין שם. השנה, כשחנוכה מתלכד עם השנה החדשה, אני שולחת תפילה שאמן ותגיע עד למקומות החשוכים שלהם ושלנו יחד איתם:

ובערב השמיני, נשאה קולה אש התפילה,
שהשַמָש יעבור עלינו-וירפא את מכאובינו
ויאיר לנו דרך בחשכת פחדינו,
ויחמם באורו את אחרון הלבבות הקפואים.
ויהי בוקר, ויהי ערב, נס חנוכה.

שלכם באהבה,
                     לילי מילת