ברכות לשנה טובה לסינים שחוגגים היום, ה- 4.2.2024, את כניסת שנת דרקון העץ. אנחנו נפרדים מהארנבת אנינת הטעם על סף המתנשאת של שנת 2023, שהיא סוג של תיאור עצוב ל"מי אתם בכלל?" שנפוץ

'שנה טובה', שלחה לי חברתי תמר הודעה. מחשבה ראשונה, היא התכוונה לשלוח הודעה למישהו אחר. מחשבה שניה, אנחנו בהבדלי שעות, היא ביבשת האמריקאית ואני כאן, אולי הם בשעת קוקטייל במסצ'וסטס או הרבה

את המתנה הגדולה נתתי לעצמי מבלי דעת. בתוכי פנימה היו סיבות רבות למה לכתוב ולמה לא לכתוב את הסיפור הזה של הילה סבן, בת מספר ארבע. הצורך ניצח ומשהו בי ידע עוד לפני

ביום שישי הקרוב, ה- 4.2.2022 יחגגו הסינים את השנה החדשה ויקבלו בברכה את טיגריס המים. אנחנו נפרדים מהשור השמרן של 2021, שמקבל עליו את חוקי החברה ומקבלים במקומו את הטיגריס המתריס שלא

בילדותי, נשאתי עיניי לבימת האוסקר. הטקס עצמו היה לסרט מתח של לפנות בוקר. בכל שנה, היו מועמדות מועדפות, סרטים שאהבנו, אך בעיקר, חיכיתי לנאומים שבאו עם הפסלון. למי הוא יודה, את מי

שנה תשפב טובה מתחילה לה עכשיו! "איזה כייף לך!" כתבה לי הבוקר המו"לית הנפלאה שלי, "כי… הולך לצאת לך עוד ספר לאור" היש הודעה דובשנית מזו לשנה החדשה? הרומן החיפאי שלי, הרב-תרבותי,

בחודש האחרון צפינו ב227 דקות הסרט האייקוני, לורנס איש ערב. לורנס, שנחשב לגיבור והשראה. אני רוצה לספר לכם על אחת מהסצנות המתרחשת לקראת סוף הסרט. על המסך נגלה כפר שנמחק על ידי

שאלת ה'לבחור או לא לבחור' עומדת למבחן בשנים האחרונות, כי לא נותנים לנו "להתגעגע" לקלפי. אני כבר לא זוכרת מתי הבחירות היו אחרי ארבע שנים ולא פחות.  אז החלפתי חלון במחשב ובדקתי.

מחר, 4.2.2021 יחגגו הסינים את השנה החדשה ויברכו את שור המתכת גרסת 2021. אנחנו נפרדים מהחולדה הסוערת בתוך תוכה ואולי עכשיו נקבל קצת שיטתיות ודבקות במשימות עד השלמתן – אולי יהיה לנו

או שאני אקפוץ לך, אבל הנה את מסתיימת ואני עדיין כאן כדי לספר. איך? איך אני יכולה להתמרר עלייך כשאני מביטה לחודש הראשון שלך ורואה את כלת הים רואה אור, את החגיגה

יש משהו מאוד אינטימי בלהקריא את היצירה של עצמך. בחודש וחצי האחרונים חלקתי נסיעות ושעות אולפן ארוכות באייקאסט ספרים מוקלטים לטובת כלת הים. פרויקט הספרים הקוליים אינו חדש לי, בעבר הקלטתי את

לכל ספר לוקח הזמן שלו להתהוות. כל פרוייקט חדש הוא חלום חדש המחכה להיווצר, לרקום עור, גידים ורגשות שהקוראים יחוו כשיקראו אותו. כל זה עומד מאחור כרקע למלאכה של הכתיבה עצמה, לתחקירים,

כשצלם מוכשר אומר לי שהוא חושב שתמונות חזקות פחות מהמילה הכתובה, אני מיד מקשיבה. תוסיפו לזה שהוא חברי הטוב למקלדת מזה שנים וכך נולדה –  "לאור הזיכרונות – אנתולוגיית ה- 100 של

כאב. תופס בנוירונים, מחדד את האפסיות, לא מרפה ולא נותן למחשבות לנדוד למקום אחר מלבדו. באחד מימי הקורונה העליזים התעוררתי לכאב חד שכזה ובמשך שבועות נלקחה ממני שמחת החיים וגרוע מכך, ניטלה