בשנת 1997 עברתי לגור לבד. זה היה עניין רציני לרכוש מקרר, טלוויזיה, מכונת כביסה, מיטה ושולחן אוכל. לרהט בית מהיסוד יש בו מהקסם של ליצור יש מאין. בהתחלה מתמקדים בצרכים ואז מניחים
"על החלון ישבתי וזיכרון ללילי כתבתי. פתאום נגמר העיפרון וזהו סוף הזיכרון." אם חייכתם, אתם בשנות ה-80 ויש לכם ספר זיכרונות מלא בקלישאות סתמיות עם אוזניים מקופלות של "סוד כמוס – לפרה
בפעם הראשונה שהאיש נכנס אליי הביתה, אז דירה קטנה בעיר זרה, הוא פתח את המקרר ומצא בקבוק חלב וקופסה עם פרוסות גבינה צהובה. במקפיא היו פיתות לבנות וחבילת טבעול. בגזרת התוספות שמחוץ
בית לחם הגלילית, 31 במאי שנת 2002, חתן וכלה בפתח היישוב נוהגים את רכבם החצי מקושט. האיש עצר ולא הבנתי למה עד שראינו את הנחש הדרוס לפנינו. הרבה אחרי היום המיוחד שלנו
"כל מה שהיה פה ישתנה ממחר," קולה של בתי בת ה-15 הדהד באולם, "הזמן עוד יתקן את כל מה שכבר נשבר, ונשאר". הביצוע לשיר להאמין (דולב רם ופן חזות עם עידן רייכל), של הרכב
מנסה לאסוף את שברי השנה שחלפה ולהרכיב משהו שאפשר לחיות עמו. העניין הוא, שעדיין לא סיימנו להישבר ועד שלא ישובו אלינו אלה שנלקחו, קשה לי לראות את הנקודה שכאומה אנחנו יכולים לעצור
ברכות לשנה טובה לסינים שחוגגים היום, ה- 4.2.2024, את כניסת שנת דרקון העץ. אנחנו נפרדים מהארנבת אנינת הטעם על סף המתנשאת של שנת 2023, שהיא סוג של תיאור עצוב ל"מי אתם בכלל?" שנפוץ
במערכון "המכולת" שכתב דני סנדרסון על יודוקוליס, הוריו אמרו לו "התעודד, בננו, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע", אז הוא התעודד והמצב אכן נהיה הרבה יותר גרוע. אחד הקשיים שלי במלחמה, שהפנמתי
בשנה האחרונה, היכן שלא אפנה, נראה כאילו אנשים מחזיקים שיפודים שהם רק מחכים לתקוע במי שרק נושם באופן שלא מרגיש להם במיינדפולדנס הנכון. וכשאני כותבת "היכן שלא אפנה", זה נכון גם לעולם
אני (המבוגרת האחראית): איזה פילטר עדיף? Paris או Melbourne? היא (בת ה-13): מה?! למה פילטר? אני: מה זאת אומרת? תראי, אני כהה מידי, צריך להבהיר היא: למה צריך להבהיר? אני: אבל, תראי, תראי איך זה יצא היא: אבל אמא ככה את נראית,
'שנה טובה', שלחה לי חברתי תמר הודעה. מחשבה ראשונה, היא התכוונה לשלוח הודעה למישהו אחר. מחשבה שניה, אנחנו בהבדלי שעות, היא ביבשת האמריקאית ואני כאן, אולי הם בשעת קוקטייל במסצ'וסטס או הרבה
שלושה טרנינגים (יענו – אימוניות), ג'ינס קצר אחד וג'ינס אהוב אחר הלכו ללא שוב במכבסה של הקיבוץ במהלך תשפ"ב. האם פניי מועדות למכונת כביסה ביתית לאחר 12 שנות מגורים בקיבוץ? זו אחת
בחלון ילדותי המשקיף לים בהיתי שעות רבות. ידעתי מה זה אומר לצעוד ברגל למרכז הכרמל, חצי שעה או שעה. ידעתי גם מה זה אומר לצעוד לחוף דדו, שעה פלוס. לא התעצלנו, אם
קיץ לוהט בעמק הירדן ומסתבר שגם ברחבי הגלובוס. אנחנו כבר יודעים לקבל אותו וחלקנו – המועט – אפילו בברכה. אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות טרייד-אין עם האירופאים, אנחנו נלמד אותם איך מצננים
יום שני, 30 במאי 2022, שוב בדרכים. סגרתי שלושה חודשי נדודים מחנות ספרים אחת לאחרת, קרוב למאה חנויות. מאזינה לפודקאסט "עושים שיווק" בהנחיית קובי גור ורן לוי. שעות של כבישים והמחשבות נודדות. עוד
את המתנה הגדולה נתתי לעצמי מבלי דעת. בתוכי פנימה היו סיבות רבות למה לכתוב ולמה לא לכתוב את הסיפור הזה של הילה סבן, בת מספר ארבע. הצורך ניצח ומשהו בי ידע עוד לפני
ביום שישי הקרוב, ה- 4.2.2022 יחגגו הסינים את השנה החדשה ויקבלו בברכה את טיגריס המים. אנחנו נפרדים מהשור השמרן של 2021, שמקבל עליו את חוקי החברה ומקבלים במקומו את הטיגריס המתריס שלא
בילדותי, נשאתי עיניי לבימת האוסקר. הטקס עצמו היה לסרט מתח של לפנות בוקר. בכל שנה, היו מועמדות מועדפות, סרטים שאהבנו, אך בעיקר, חיכיתי לנאומים שבאו עם הפסלון. למי הוא יודה, את מי
שנה תשפב טובה מתחילה לה עכשיו! "איזה כייף לך!" כתבה לי הבוקר המו"לית הנפלאה שלי, "כי… הולך לצאת לך עוד ספר לאור" היש הודעה דובשנית מזו לשנה החדשה? הרומן החיפאי שלי, הרב-תרבותי,
בחודש האחרון צפינו ב227 דקות הסרט האייקוני, לורנס איש ערב. לורנס, שנחשב לגיבור והשראה. אני רוצה לספר לכם על אחת מהסצנות המתרחשת לקראת סוף הסרט. על המסך נגלה כפר שנמחק על ידי
מחר, 4.2.2021 יחגגו הסינים את השנה החדשה ויברכו את שור המתכת גרסת 2021. אנחנו נפרדים מהחולדה הסוערת בתוך תוכה ואולי עכשיו נקבל קצת שיטתיות ודבקות במשימות עד השלמתן – אולי יהיה לנו
או שאני אקפוץ לך, אבל הנה את מסתיימת ואני עדיין כאן כדי לספר. איך? איך אני יכולה להתמרר עלייך כשאני מביטה לחודש הראשון שלך ורואה את כלת הים רואה אור, את החגיגה
יש משהו מאוד אינטימי בלהקריא את היצירה של עצמך. בחודש וחצי האחרונים חלקתי נסיעות ושעות אולפן ארוכות באייקאסט ספרים מוקלטים לטובת כלת הים. פרויקט הספרים הקוליים אינו חדש לי, בעבר הקלטתי את
לכל ספר לוקח הזמן שלו להתהוות. כל פרוייקט חדש הוא חלום חדש המחכה להיווצר, לרקום עור, גידים ורגשות שהקוראים יחוו כשיקראו אותו. כל זה עומד מאחור כרקע למלאכה של הכתיבה עצמה, לתחקירים,
כשצלם מוכשר אומר לי שהוא חושב שתמונות חזקות פחות מהמילה הכתובה, אני מיד מקשיבה. תוסיפו לזה שהוא חברי הטוב למקלדת מזה שנים וכך נולדה – "לאור הזיכרונות – אנתולוגיית ה- 100 של
כאב. תופס בנוירונים, מחדד את האפסיות, לא מרפה ולא נותן למחשבות לנדוד למקום אחר מלבדו. באחד מימי הקורונה העליזים התעוררתי לכאב חד שכזה ובמשך שבועות נלקחה ממני שמחת החיים וגרוע מכך, ניטלה
