שלושה טרנינגים (יענו – אימוניות), ג'ינס קצר אחד וג'ינס אהוב אחר הלכו ללא שוב במכבסה של הקיבוץ במהלך תשפ"ב. האם פניי מועדות למכונת כביסה ביתית לאחר 12 שנות מגורים בקיבוץ? זו אחת ההחלטות כבדות המשקל (כי בואו, ניסיתם פעם להזיז מכונת כביסה?) העומדות בפניי השנה.

עצם המחשבה על כך, מעידה על שנה טובה שחלפה לה. שנה שהתחילה בהכרזה על יציאתי שוב לאור עם בת מספר ארבע. אתם ואתן, קוראיי רחבי הלב, הצבעתם בעיניכם הקוראות וסיימנו את השנה בוולה (יענו מִסְפּרֶת) עם טיול בעקבות הסיפור. ועל כך יהיה בלוג נפרד וראוי. כיוון שהסופרת עדיין נמצאת בליבה שם, בכרמל, וטרם הספיקותי להביא משם את מילותיי לתיאור הטוב שהיה.

כן אעדכן, שלאור הביקוש שנוצר, מיד לאחר החגים, נצא לטיול נוסף, ביום שישי, 21.10.22, בשעה 9:00 בבוקר, סטלה מאריס, חיפה. יש לכם את יום כיפור לקרוא את הספר ולהצטרף אלינו ליום מרגש.

אני קוראת את הבטחותיי לעצמי מהשנה הקודמת ורואה שדי עמדתי ביעדים; הספר ראה אור, המשכתי בהצלחה בלימודי תרבות לתואר שני, וכן הוצאתי מהאוב את ספרי על הירח אותו אני עורכת (טוב, אותו אני מנסה לשכתב) בימים אלו. אני חורקת מוח בניסיון להבין את מדע החלל ומפנימה שהדרך בספר הזה אינה ממהרת לשום מקום וכל מה שאני צריכה זה להמשיך, בכל פעם פסקה, עמוד או פרק. הוץ-הוץ כמו שאמרו בקרובים-קרובים.

כמו כן, השוותי והעליתי, יצרתי את מיזם #ספרותמקומיתקוראתלי שהגיע עד שר התרבות ואני ממשיכה בעשייה לטובת הספרות המקומית. 

סיימתי את חודש הספר באנרגיות עשייה ותנופה וציפיתי שחודשי הקיץ יתנהגו בהתאם. ביולי עוד ניסיתי להילחם במקצב הקיצי אך בתחילת אוגוסט, בעצת חבר, הרפיתי. התמסרתי לצעדים איטיים, לחוסר תנועה, לבית, למשפחה. והיה נפלא. להקשיב לעונות השנה זו החלטה שלי לשנה הקרובה. יש זמן לחפור, לשתול, להשקות וזמן לשהות, לחכות. 

התחלתי ואני ממשיכה להתמקד. להיות ברגעים. לבחור נכון לי. במעשים, במחשבות. באנשים. יש מי שיצאו מחיי, יש מי שנכנסו. החיים לא מחכים לאף אחד ובטח לא לי, האחריות היא שלי לזהות מתי כן, מתי לא. ולסלוח לעצמי כשאני מפספסת.

השנה אהבתי אותי קצת יותר. זו משימת חיים ואני עובדת עליה כמו כל משימה אחרת. ותוהה לא פעם, מה כל כך קשה בלאהוב את עצמך? הלא אתה כל עולמך. לעומת העבר שהייתי במקום בלתי מספיק, נראה לי שבתשפ"ב קיבלתי ציון עובר והשאיפה שלי בתשפ"ג היא להגיע לציון טוב. 

שלום עולמי מתחיל בלאהוב את עצמך

ואאחל לכם שנה שכזאת בה תבחרו את הטוב ביותר עבורכם

מגיע לכם!

שלכם באהבה,

                     לילי מילת

בחלון ילדותי המשקיף לים בהיתי שעות רבות. ידעתי מה זה אומר לצעוד ברגל למרכז הכרמל, חצי שעה או שעה. ידעתי גם מה זה אומר לצעוד לחוף דדו, שעה פלוס. לא התעצלנו, אם רצינו להגיע ביום שישי דווקא לחוף הדרומי המרוחק ואין אוטובוס עד שם, היינו יוצאים רגלית. לאור זאת, הבהייה שלי איכשהו תמיד הביאה אותי לפנטזיה של ללכת באוויר. מרחק אווירי קצר יותר, לו רק יכולתי הייתי גומעת את המרחק בכמה צעדים.

בשבתות היינו משכימים מוקדם יותר משעת היקיצה לבית הספר. ההורים לא רצו חלילה להזניח אף אבן שאפשר להפוך בדרכי ישראל. ואני לא יודעת אם ההרגל הזה או העובדה שהיינו מתנהלים רגלי ברחבי חיפה, לא משנה אם זה לטפס את הציונות (למביני עניין זה אולי אחד הכבישים המשופעים ביותר) או לשוטט אחר הצהרים בסטלה מאריס לקטוף פרחי בר לאמא (שאהבה את הפרחים אבל פחות את החרקים המטיילים עליהם). כך או אחרת, האהבה לשיטוט נותרה. לטעמי אין דרך טובה יותר לבקר מקום מאשר לצעוד ברחובותיו.

אם כן, פרט לאהבתי למילה הכתובה, יש בי אהבה משוטטת. ומה טוב יותר מלשלב בין השניים? לנסוע לוורונה באיטליה לפגישה עם ג'ולייט, לבקר באי של סופייה או להצטרף לסיור של HBO בניו-יורק בעקבות הסדרה סקס והעיר הגדולה (אחד השווים – מומלץ!). ולמה רק בחו"ל?

כך, כפי שכתבתי בבלוג הקודם, נולד הטיול בעקבות ספרי, בת מספר ארבע. 

בחזרה לחלון ילדותי ולסטלה מאריס. ביום שישי, 16 בספטמבר, ניפגש, קבוצה נפלאה שהתגבשה, בבית הקפה סנטה מריה הצמוד למנזר הכרמליתים, זירת ההתרחשות המרכזית של הסיפור. 

שיתוף הפעולה עם הקורא האולטימטיבי שלי ומורה הדרך, עופר צור, יצר טיול עם ערך מוסף, הכולל כניסה לגינת המנזר, בה צעדו רבות ד"ר ג'ון ריצ'רד בל והילה סבן; פתיחת קפלת המשפחה הקדושה (קבר השייח' בשפת המקומיים) בה התרחש המפגש בין ג'ון לאח של הילה; ביקור במנהרת אליהו הנביא המחודשת, בה אחד משיאי הסיפור; וכניסה לכנסיית גריגוריוס בחוף שקמונה, שם התגורר ד"ר בל בשנת 1972. נסיים בעלייה חזרה ברכבל ותצפית אל הנמל בניסיון לאתר את צ'רקס והווינדי 33 שלו, הסירה שהפליגה עד לקפריסין.

עם מוזיקה (של הביטלס כמובן), סיפורים מאחורי הקלעים של הכתיבה, שזירת ההיסטוריה של המקום עם הבדיה של סיפור, נצא מפסגת ההר למרגלות החוף, נכיר ברגליים את המקומיות ונביט בעיניים רעננות על המוכר. אף אני, שצעדתי רבות המורד ההר ואף במעלה, מגלה את החדש בכל טיול מחדש. נרגשת לחלוק אותו עם קוראיי.

בתמונה: הזמנה לטיול, עיצוב של חברתי המוכשרת, קרן יניב.

לשמחתי, ההיענות הייתה רבה והקבוצה התמלאה במהירות. במידת האפשר והביקוש נצא בהמשך לטיולים נוספים.

מודה לכל המשוטטים בעקבות הסיפור ששולחים לי תמונות ומשתפים, אתם אדירים.

יצאתם לשוטט בעקבות ספרים? אשמח לשמוע!

באהבה,

לילי מילת

קיץ לוהט בעמק הירדן ומסתבר שגם ברחבי הגלובוס. אנחנו כבר יודעים לקבל אותו וחלקנו – המועט – אפילו בברכה. אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות טרייד-אין עם האירופאים, אנחנו נלמד אותם איך מצננים בקיץ והם ילמדו אותנו איך מקררים את שלושת חודשי החורף, בהם לא משנה כמה שכבות בגדים עליי מהסוג התרמי או אחר, אם אני זזה מטר מהתנור, קר לי. זו קצת מטאפורה לאופן בו הידע והמשאבים לא נחלקים באופן חכם בין יבשות העולם, כמו המזון, כמו המים, כמו בכל שכונה וסמטת רחוב – יש מספיק לכולם ובכל זאת יש אנשים שאין להם די צרכם. 

יש אנשים בינינו שעושים שינויים גדולים – ע.ע. גנדי, ז'אן דארק ושות' – ולצדם יש רבים שעושים שינויים היוצאים מליבם, מביתם. שינויים קטנים עם פוטנציאל לאימפקט גדול. זוכרים את דיוויד אלן שחפרתי עליו בעבר – שלום עולמי מתחיל במטבח שלך, במיטתך, בחצר האחורית שלך? אז כזה. ולמען השלום העולמי הבאתי את פסח לקיץ ואני מאגפת ומכתרת פינות, עד שפינה לי תהיה חביבה. זה מתיש לאללה ולרוב ועל פניו הכול נראה גרוע יותר מהתחלת המבצע, אבל שווה וכדאי לנסות. כי אם יוצאים מגלים – לצד המראות המבהילים של קורים ושאר חרקים – אוצרות גלומים, דברים שטמנו אי שם ושכחנו מקיומם.

אם כן, הבית מתעורר לחיים ולצדו, הקצתי מהמדפים העליונים, אלה שצריך סולם אליהם, את ספרי, שאוחסן שם להתבשל בתוך חלל עמוק. וכך מצאתי את עצמי בקיץ בוער זה על סטורן 5 בדרך אל הירח. גם הרבה יותר נעים שם, אף אחד לא מעליב, לא מפציץ, לא משתלט… מממ… בעצם האמנם? מה קורה על אדמת הירח בינתיים שאנחנו מחרבים את כדורנו הנפלא ארץ? תצטרכו לחכות קצת ולקרוא בעצמכם. אך זוהי הכרזה רשמית – אני עובדת על שכתובו של סיפור הירח שלי, מדע בדיוני ופנטזיונרי, שזור בהיסטוריית משימות אפולו בשנות ה60-70.

איך אני עושה את זה? לא למדתי מדעים מהסוג הזה. תכנות בתיכון בדי-בייס-קובול-פסקל (למביני עניין עתיקים), לא הכין אותי לשישית כבידה, נקודות לגראנג' ושניות אור. אבל האיש שלי – כן. אז יש לי מורה פרטי משלי והשבוע הוא הבריק וסופסוף הבנתי, בעזרת פנס, כדור ביליארד לבן ואחד שחור, איך ומתי כדור הארץ שלנו נצפה במלוא הדרו כשעומדים על אדמת הירח. רוצים גם? אולי נעשה הדגמה בהשקת הספר.

אני מודעת לכך שאולי איבדתי את חלקכם בקריאה אבל אל תוותרו! כשמבינים את הקסם הזה, שהוא הרבה מעבר לבעיות היומיום הקטנות שלנו, הרבה מעבר למחלוקות תוך ובין יבשות, הרבה מחוץ לאטמוספרה, ההבנה הזו שופכת אור וטוב ובעיקר פרופורציות על החיים כאן וגם על סופם. ואני תפקידי, לנגב את החלון הזה כך שכשתקראו את הסיפור של מיג ומיטשל, גיבורי ספרי, יהיה לכם גם.

ובחזרה לעניינים ארציים, בימים אלו ממש, אני וידידי, עופר צור, עומלים באהבה על מה שאני מקווה שיהיה מיזם שירוץ בארץ כמו שיש אותו במקומות שונים בעולם והוא – טיול בעקבות ספרים. אם תרצו, זו הרחבת #ספרותמקומיתקוראתלי לטייל!

בחודש ספטמבר נצא לטיול בחיפה המיועד לקוראי בת מספר ארבע. הרעיון הגיע מכם, קוראיי המרגשים, שחלקכם כבר עשו סוג של טיול במסלול אותו צועד בספר ד"ר ג'ון ריצ'רד בל. ואנחנו, עופר ואני, לוקחים צעד קדימה בהנפשת הספר. המעוניינים בהודעה אישית כאשר נתחיל ברישום, כתבו לי ואוסיף אתכם.

ובינתיים, היו סבלניים עם הקיץ הזה, על דרכיו הפקוקות, עם הילדים שרוצים ובצדק לתפוס את העולם בחודשיים וספרו גם, איך אתם עושים את הימים האלה לנעימים?

באהבה,

לילי מילת