כאב.
תופס בנוירונים, מחדד את האפסיות, לא מרפה ולא נותן למחשבות לנדוד למקום אחר מלבדו.
באחד מימי הקורונה העליזים התעוררתי לכאב חד שכזה ובמשך שבועות נלקחה ממני שמחת החיים וגרוע מכך, ניטלה ממני יכולת הכתיבה.
השיר של פוליקר "פחות אבל עוד כואב" התנגן לי בראש בכל יום שעבר ורק את המשפט 'ואם רע לי אני כותב' לא הצלחתי לממש.
שנים שאני מתחילה את לפנות הבוקר שלי בשעה-שעתיים של כתיבה ופתאום מ-100 ל-0.
עם הכאב התחדדה לי ההבנה של עד כמה הכתיבה מרפאה עבורי.
בתקופת ההחלמה החלפתי שיר והחלטתי ש'אולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון' ומצאתי אותו על יאכטה במים. בין חברים וים תיכון מצאתי את חלון הכתיבה שלי וחזרתי אליה כשתיעדתי שייט של שלושה לילות בחופי ארצנו היפה.
זה היה גם בלוג פרידה מהכתובת הקודמת בה כתבתי שנים. הגיע הזמן לעבור דירה.
ברוכים הבאים לביתי החדש. הימים המוזרים האלו שנחתו כחייזר על אנשי כדור הארץ אפשרו לי זמן להגשים יעד שהצבתי לעצמי לפני כמה שנים – לבנות בית ברשת. מקום שיאגד את כלל העשייה שלי – את הפנג שואי ואת הכתיבה.
בימים של ריחוק חברתי-פיזי, נצטרך להיות יצירתיים ולהתקרב וירטואלית אחד לשני. אפשר לבחור לקחת את זה למקום טוב. ביומיום זה מאתגר ולחשוב על שנה-שנתיים כאלה עד שהמגפה תיעלם נראה כמו נצח. אולם אפשר לחשוב על זה ביחס לחיים שלמים שלנו כאן ולעשרות שנים שאני מקווה שעוד נותרו לנו וזה מעודד. לפחות אותי 🙂
מי שעוקב אחרי הבלוג שלי בשנים האחרונות, יודע כבר שלפחות פעמיים בשנה – אני מעודדת אתכם לטהר את המרחב בבית, לעבור פינה-פינה כאילו עברתם דירה, להעביר הלאה מה שלא בשימוש וליצור עבורכם מרחב תומך. מקום בו אתם יכולים לנוח, ליצור, לחיות, לנשום ברווחה ולאהוב.
בימים אלו, בהם ביתנו קיבל משנה תוקף, חשוב עוד יותר הפוך אותו למה שחלמתם שיהיה כשעברתם לגור בו. בין אם זו דירת חדר או בית עם שתי קומות, זה הארמון שלכם ואפשר למלוך בו לשביעות רצונכם.
בימים אלו, בהם חוסר השליטה שלנו על כל כך הרבה דברים, מוטח בפנינו, אנחנו יכולים לבחור לעשות הכי טוב במה שאנחנו כן יכולים לשלוט עליו. ועל יצירת מרחב תומך, על בית אוהב ומחבק – על זה יש לנו שליטה.
אז אני מזמינה אתכם לניקיון אביב בשלהי הקיץ – נסו ותיהנו מהתוצאות. אתם כמובן מוזמנים לכתוב לי ולהתייעץ. אשמח לסייע ברעיונות ובמילה טובה ומעודדת.
עוד משהו שאני מגשימה בימים אלו, הוא לימודי תואר שני אליהם נרשמתי ואני שמחה לחזור לספסל הלימודים (הווירטואלי) של האוניברסיטה הפתוחה בלימודי תרבות.
אולם לפני שיתחילו הלימודים אחרי חגי תשרי, אני מתכוונת לסיים את השכתוב על ספרי הבא ולשלוח להוצאת הספרים. הנה, הצהרתי על זה כאן ואני מקווה שגם בזכותכם אדאג לסיים אותו בזמן המתאים.
בימים הראשונים של הסגר, עסקתי רבות במה היה והייתה תחושה של אובדן כשהבנתי ששום דבר לא יחזור למה שהיה – ואהבתי את מה שהיה!
בדיוק השקתי את ספרי, כלת הים, הייתי עמוק בתוך סבב חנויות ומפגשי חתימות. ופתאום, כלום.
תכננתי נסיעות, גם אישיות, גם מקצועיות. ופתאום, כלום.
ואני יכולה עוד להמשיך ולכולנו יש אינספור דוגמאות של מה היה ופתאום, כלום.
אבל אז נזכרתי במשפט של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, שמצוטט גם בכלת הים, "החיים פניהם קדימה ולא אחור, והם לא יתרפקו על התמול".
יום ביומו בחרתי במציאות המתחדשת, התחלתי לבנות את האתר, נרשמתי ללימודים, התקדמתי בפרויקט "אנתולוגיית ה-100 של דגניה ב", שאספר לכם עליו בבלוג נפרד, ואפילו עניתי ליותר מ-500 (!) בקשות חברות בפייסבוק שחיכו לי בסבלנות.
אני אוהבת לחשוב על ההרגלים הקטנים-גדולים שנכנסו לחיינו מתוך ימי המגפה ואחד מהם הוא קריאה משותפת. אני והאיש בוחרים ספר וקוראים בו יחד, כמעט בכל ערב. קראנו והתדיינו בספרו של יובל נח הררי, ההיסטוריה של המחר. ממליצה עליו מאוד, הרבה חומר למחשבה בייחוד בימים אלו.
כעת אנחנו קוראים את אשמת הכוכבים של ג'ון גרין. עדיין לא סיימנו, אבל חצי דרך מאחורינו ואני כבר רואה שאחזור אליכם עם המלצה עליו.
אשמח לשמוע מכם על הרגלים חדשים או מחודשים שהימים האלו הביאו לחייכם.
שיהיה לכם קיץ צונן במידה הנכונה, עם משב רוח ים וחיוך של שמש 🙂
שלכם באהבה,
לילי מילת
