בפעם הראשונה שהאיש נכנס אליי הביתה, אז דירה קטנה בעיר זרה, הוא פתח את המקרר ומצא בקבוק חלב וקופסה עם פרוסות גבינה צהובה. במקפיא היו פיתות לבנות וחבילת טבעול. בגזרת התוספות שמחוץ למקרר הייתה מסימבמבה. זוכרים את האריזה הזאת? פתחנו אותה מהצד והיינו חולקים עם אורחים את חטיף הבוטנים. אם כי הסתדרתי די יפה עם המסיבמבה בחברת עצמי.
לדעתי סיפרתי כבר בעבר שבספר התינוק, שמילאה אמי האהובה שתחיה, כתוב:
אוהב אני לאכול: במבה
שונא אני לאכול: אוכל
אם כן, העניין הזה של אוכל בסיסי מינימלי היה ככל הנראה משהו שנולדתי איתו והמשיך איתי עד גיל 24 ויום, שזה הזמן בו נכנס האיש לחיי.
באותה תקופה, עבדתי באינטל שעות רבות לרוב ללא ארוחה מסודרת ואינספור כוסות קפה, והגעתי הביתה מורעבת לחצי פיתה עם גבינה צהובה במיקרו והרגשתי כאילו אכלתי ארוחה אצל אמא. שנאתי להתעסק באוכל, הרגיז אותי שצריך לעצור את החיים כמה פעמים ביום ולשבת לאכול. ואם יש משהו ששנאתי עוד יותר היה זה – להכין את האוכל. לפני שאתם מספידים אותי, תדעו שידעתי להכין דברים. אפילו הרבה דברים. אמא שלי הוציאה אותי ואת אחיי הגדולים לעולם כשאנחנו יודעים את כל מלאכות הבית כהלכה ומי שזכה לשבת לשולחן האוכל של אמי מרייר עכשיו מול המסך.
ובכן, האהבה למטבח דילגה דור ופסחה עליי.
ובנינו חיים יחד, ותפיסות עולם ואהבה, והרצון להזין את המכונה שלי בטוב לצד הרצון להזין את המיינד בעוד יותר טוב, לימדו אותי לבנות תאים עם אבני יסוד בריאות (ולא פחות טעימות) יותר.
והמקרר התמלא.
העניין עם מקרר מלא הוא כזה. אם אני פותחת את המקרר והוא מלא עד אפס מקום (בדברים טובים, טעימים, קופסאות מאמא, עוגות ומטעמים של הקטנה שלי ולכאורה, כל דבר שארצה) – אני סוגרת אותו ויוצאת לאכול בחוץ. למה? לקח לי זמן להבין בעצמי, אבל חשוב מספיק כדי שאחפור לכם בבלוג ראש השנה ומקווה שיש לכם סבלנות, כי יש פואנטה.
אז כשהמקרר מלא עד אפס מקום – אני מפסיקה לראות. אני לא יודעת היכן להתחיל, במה לבחור ואיך להגיע לשם. אני מוצפת וזה מוציא לי את החשק להיות לידו. זה כמו שמישהו ימלא את הצלחת שלי בערימה אינסופית של משהו שאני אוהבת – בואו נגיד תפוחי אדמה! – ויצפה שאסיים את הכול. קצת כמו העוגה בספר מטילדה של רואלד דאל. לא קראתם? הנה ספר מצוין להתחיל איתו את השנה. לעומת זאת, המקרר הכמעט ריק שלי אי שם בגיל 24 ויום נתן לי אפשרות אחת והיה לי טוב איתה. לא הייתי צריכה לחשוב ולהתאמץ, זה היה מקרה פרטי של כן/לא-שחור/לבן.
אני חושדת שאתם, לפחות אלה מביניכם שאיתי בבלוג הזה עוד לפני שהייתה המילה 'ווטסאפ' דרכה אתם מקבלים אגרת זו, יודעים לאן אני מוליכה אתכם בשנה תשפ"ו. כן, יקיריי, אנחנו הולכים לטהר את המרחב ולהרוויח את הרגעים בשנה שבאה עלינו ואלינו לטובה. אמן.
בימים, שהפכו לדאבוני לשנים, בהם ארצנו בוערת, אמות הבית מקבלות משנה חשיבות. כמו שאני רואה את הדברים, חובה עלינו ליצור מרחב נשימה מרפא ורצוי שנקבל אותו בבית. ערימת כלים, ערימת כביסה, ארון מפוצץ בבגדים, מחסן מתפקע בכלי גינה שלעולם לא נשתמש בהם, 250 השקיות שנערמו מהקניות של השנה האחרונה ועם כל הכאב לכתוב את זה – מאות ספרים שלעולם לא נקרא עוד – כל אלה ועוד מעייפים אותנו עוד לפני שפקחנו עיניים בבוקר. אני רואה בטיהור מרחב מחפצים מיותרים כעבודת חיים. כמו לשמור על שגרת צחצוח שיניים ומקלחת כי בכל יום מצטבר לכלוך, כך בכל יום מצטברים חפצים מיותרים במרחב שלנו או שגדלו כמה שערות לבנות על הראש של החפצים שפעם אהבנו.
אם אתם מאלה שלא מבינים על מה אני מדברת והכול מושלם במרחב שלהם, אז יופי לכם, אני מקנאה בסדר? אבל תפתחו את הרשת החברתית שלכם ותתחילו לנקות את החברים שלא באמת חברים, את הקבוצות שרק מתסיסות ועושות רע על הנשמה לכם ולאחרים וגם את היפים והאמיצים שגורמים לכם להרגיש זיפת כי אתם כל הזמן עסוקים בלהשוות את האני העייף שלכם עם האני המזויף שלהם – כי אולי לרגע הם באמת שמחים, אבל הם לא כל היום סבבה אגוזים, אתם יודעים את זה נכון?
הכול כשורה בעולמכם הרשתי והפיזי – ממש מקנאה סבבה? אבל תפתחו את 36,743 התמונות והסרטונים שיש לכם בטלפון ותעשו איתם משהו אוקיי? יוצא לי פעם בירח כחול לשלוח תמונות לפיתוח וליצור אלבום תמונות של פעם. אין לתאר את האושר בעיני המתבונן.
אז מה הבטחתי לעצמי כאן לפני שנה והאם קיימתי. התקדמתי בחזיתות הרבות.
- המשכתי את הספר ירח שלי ושוב הנחתי אותו בצד לטובת ספר חדש, שכרגע רק אספר שהוא מתרחש בין היתר בשנת 2017. ואני חייבת לומר לכם משהו בעניין העבר היחסית קרוב הזה. מאחר ואני מנהלת יומן וכותבת הרבה אז יש לי עדויות כתובות שלי על מה היה לפני שמונה שנים. לא היה פה שמח, עדיין רבנו עם הצד האחר של ההמיספרה הפוליטית, היו מלחמות שקראו להם אז מבצעים, יותר מידי אנשים מתו בתאונות דרכים, היו רעידות אדמה וסופות, מחלת הסרטן גבתה מאתנו וכך גם סוכרת ומיני בישין מרעין. והיה גם יופי, ואהבה, ולידות, ושמחות, ולימודים וחיים. לא המצאנו תכונות אופי חדשות בשנת תשפ"ה, אנחנו מקסימום מגלים את עצמנו ואת החיים מחדש.
- הגשתי את המועמדות והתקבלתי למסלול תזה בלימודי תרבות ועד השנה הבאה אני מצפה להגיש את הצעת המחקר ולהתחיל לערוך אותו.
- אני והבחור המוכשר והאהוב עליי, שנכנס לחיינו ושידרג אותם לטובה, סיימנו לאחר שנה ותשעה חודשים לכתוב תסריט לסדרת טלוויזיה. אנחנו עומדים לפני הגשתו וכמובן אעדכן בהתפתחויות.
- פרויקט הכתיבה שיכולתי רק לרמוז עליו בשנה שעברה, הסתיים מהצד שלי ובקרוב תראו בחנויות הספרים את סיפורו של המנטליסט נבו אבוטבול, ונכון שאני משוחדת, אבל יש כל כך הרבה ללמוד מהסיפור שלו ואני שמחה על הזכות להיות זו שהוציאה את קולו לכתב.
- כרגע עובדת על ספר נוסף בז'אנר של ספרי ניהול וקבלת החלטות ומקווה שאוכל לעדכן גם עליו בהמשך.
- ממשיכה בכתיבה דו-שבועית למגזין השבת של עיתון חי פה – למתעניינים בספרים שקראתי ולהגיגיי, תוכלו למצוא את כל הכתבות במדור "תופסת מדף".
בשנה שמתחילה לה, אני מתכננת ללמוד מהשנה שחלפה ולהתמקד בכתיבת התזה ובכתיבת ספריי. השנה שחלפה הייתה טובה ופורייה אך גם עם מחירים מעייפים. היא פשוט הייתה קצת יותר מידי ואשמח "לרוקן את המקרר" הזה כדי שאוכל לראות את המצרכים שיש לי ולא אאלץ לסגור אותו וללכת לאכול בחוץ כי מרוב אפשרויות אני לא יודעת מה לבחור. רוצה לומר – עומס בגבולות הסביר בשנה זו יתקבל בברכה.
אני מייחלת לרגע בו לא נצטרך לייחל לשובם של יקירנו החטופים הביתה.
מייחלת לרגע בו נשקם את קירות ארצנו.
ולכם.ן. אאחל שלום בביתכם שיזהר אורו ויקרין על הקיבוץ, הכפר, הקֶרֶת וארצות הגלובוס.
שלכם באהבה,
לילי מילת
