בשנה האחרונה, היכן שלא אפנה, נראה כאילו אנשים מחזיקים שיפודים שהם רק מחכים לתקוע במי שרק נושם באופן שלא מרגיש להם במיינדפולדנס הנכון. וכשאני כותבת "היכן שלא אפנה", זה נכון גם לעולם הרשתי וגם לרחובות החיים שמעבר לו. כבר כתבתי פה שנים על האצבע הקלה על הדק המקלדת, אבל נראה שהעולם כולו העלה והשווה ומזמן יש כאן תתי מקלע שמרססים מה שלא תואם עמדות.
אני תוהה, מה אנשים רוצים? עולם בו הם רואים רק שכמותם במראה? איך נתפתח אם נפגוש יום יום רק את הדומים לנו? מאז התחלתי לכתוב ללקוחות עוד לפני עולם הפייסבוק, אני מנסה לספר על כמה זה מרתק חקר התרבויות, כמה אני נתרמת מהרב־תרבותיות של לפגוש את סין של הפנג שואי, את אנשי עירי וקיבוצי הכה שונים ממני, אפילו בביתי הפרטי השוני המחשבתי מעצים את חיינו ותמיד כשמרגיש לי שאין דרך אחרת, אני יודעת לבטוח באיש שיביא את הכיוון שלא ידעתי לראות.
אני זוכרת שבשנת 2002, שהייתה אחת הפעימות של התנפצות בועת ההיי טק, בחרנו להתפטר מעבודתנו באינטל ולתור את הגלובוס, לקול מחאת הסובבים לנו. בכל השנה בה טיילנו, כשפגשנו מטיילים ישראלים הם התבצרו בעמדתם של "כמה גרוע בישראל עכשיו". כשטענו שאנחנו יודעים, כמו תיאמו ביניהם אלה שפגשנו בתאילנד עם אלה שפגשנו בהודו והחזירו ב"לא, עכשיו זה יותר גרוע. חכו תראו". חזרנו, ראינו, לטוב ולרע שום דבר לא השתנה.
האם סבבה אגוזים עכשיו בישראל? ממש לא. בטח לא בעולם. הגלובוס של אחרי קורונה הוא כמו רימון יד שמישהו, כמו חסון בגבעת חלפון, לא יודע כמה לספור לפני שהוא זורק אותו. אבל "מה נעשה עם הכעס הזה?", השיר האגדי של ברי סחרוף מכה שנית בחוכמה ושואל "כולם רוצים להיות חופשיים אבל ממה, אלוהים, ממה?" לכל אחד מאתנו תהיה תשובה אחרת לשאלה הזו. איך עושים שכל בכל הכאוס הזה? לא יודעת. אני לא חושבת שאי פעם יהיו לי או לכם התשובות לכל השאלות.
ובכל זאת, יום אחרי יום, השנה שחלפה הייתה וקרתה ויש כמה דברים שעשיתי, ככלות הכול והתמונה. סיימתי את אגרת השנה שעברה עם מטרה להגיע לציון טוב בלאהוב את עצמי. עד אז, הגעתי למקסימום ציון עובר. העבודה העצמית השתלמה ונראה לי שהצלחתי רוב הימים. איך אני מודדת את ההצלחה הזו? בכך שוויתרתי על כעסים בנוגע לדברים שאין לי שליטה עליהם ובחרתי להתמקד במה שאני כן יכולה לעשות. ואלו הם:
~ מאחר ובחרתי בתואר שני, השקעתי את כולי ויותר בשנה שקראתי לה "שנה מהגיהינום" מבחינת הלחץ. למדתי שתמיד אפשר לדחוק את עצמי קצת יותר גם אם נראה שזה המקסימום. סיימתי את קורסי החובה בלימודי תרבות. למדתי דרך העבודות שבחרתי לעשות קצת יותר על העולם התרבותי שלנו בישראל ובעולם בכלל. ובחרתי נושא לתזה (שעוד לא התקבלתי אליה, אבל אני אופטימית) הקשור לבניית חיים משותפים טובים יותר בין דוברי העברית והערבית בישראל.
~ בכל שבוע כתבתי ועדיין כותבת למגזין השבת של עיתון חי פה. בכל פעם עולה פרק חדש מספרי, בת מספר ארבע, מלווה בבלוג מקדים. למעוניינים מצורפת קישורית לכלל הכתבות:
https://haipo.co.il/item/author/lili-maylat
~ ערכתי עריכה ספרותית לספר מתח על המוסד שראה אור בשבוע הספר האחרון:
https://www.e-vrit.co.il/Product/28917/טפליין
~ בימים אלו סיימתי כתיבת ספר השראה לנוער עבור ובשיתוף מישהו שלמדתי להכיר ולהעריך בחצי שנה שעבדנו יחד. אעדכן כשהספר יראה אור!
ואולי הדבר החשוב ביותר עבורי, שלמדתי השנה לעשות: להקשיב. דווקא בעולם בו אני חשה שאין די קשב וודאי שאין סבלנות, בחרתי לעצור ולשמוע באמת. יש בחיי וסביבי אנשים שונים בדעותיהם ממני. תמיד היו ותמיד יהיו. אני רוצה לשמוע אותם. אני רוצה להבין את כל הקולות. תמיד האמנתי ותמיד אאמין שרק אהבה מביאה אהבה. לא נאיבית, אופטימית.
בכל פעם בה תעצרו ותקשיבו באמת, תמצאו עולם ומלואו אצל השונה מכם. לא, לעולם אל תוותרו על זכותכם לעמוד על שלכם, למחות, להצביע להגן. רק הלוואי ונזכור שאף פעם הניסיון לבטל את "האחר" לא צלח לאורך ההיסטוריה. בסופו של דבר, אותה "אחרוּת" מרכיבה את הפאזל הרב־תרבותי שבו אנו חיים, כאן ובעולם.
בשנה שמתחילה לה, אני מתכננת לשפּד ראש ספרי "הצד הרחוק של הירח", שאתם שומעים עליו כבר מאז נובמבר 2018, כשסיימתי לכתוב את הטיוטה הראשונה. הגיע הזמן שלו. והמסע הזה למחוזות שמחוץ לכדור הארץ, מעניק לי את הפרופורציות שאני כה זקוקה להם כשאדמתנו בוערת ~ כי שם, בחלל, ביקום, בגלקסיה רחוקה רחוקה, יש מקום גם לי וגם לאחר.
https://www.tiktok.com/@full.earth1
שתהיה לנו שנה בה השיפודים יכילו ירקות וכל טוב הבריאה
מאחלת לכם שלום בתוככם, בביתכם וברחובות עירכם.
שלכם באהבה,
לילי מילת
