במערכון "המכולת" שכתב דני סנדרסון על יודוקוליס, הוריו אמרו לו "התעודד, בננו, המצב יכול להיות הרבה יותר גרוע", אז הוא התעודד והמצב אכן נהיה הרבה יותר גרוע. אחד הקשיים שלי במלחמה, שהפנמתי כבר בשבוע הראשון שלה, הוא שלא משנה כמה נורא היה – והיה – בכל רגע נתון, הכול יכול להיות הרבה יותר גרוע. אני יודעת שיש אנשים שתמיד עונים כך כששואלים לשלומם, אבל אישית אף פעם לא הבנתי למה לצרף את המילה 'גרוע' עם עצמך. אז אני מבינה יותר ועדיין, מסרבת לחיות את ימיי עם ראש כפוף, שמחכה שיעבור זעם ושלא יהיה גרוע יותר.

כן, מי שלא פגש אותו מעגל שכול קרוב, לא באמת יכול להבין. אבל יודעים מה? דווקא אלה שאני מכירה אישית שזו מציאות יומם, הם אלו שתמיד מוצאים את עצמם בתפקיד מרוממי הנפש, נותנים השראה וכוח. ואם הם עסקינן בתקווה וחיים, מי אני, אזוב הקיר, שאשקע לי בייאוש קיומי?

אז מה אני עושה כדי לקום בבוקר עם שיר חדש בלב?

אני חושבת על אבא שלי, שייבדל לחיים ארוכים וטובים, איך ההומור הוא דרך חיים עבורו, למרות השניים וחצי דברים שקראתם עליהם ב'כלת הים'. איך תמיד, דווקא בבית עלמין, כשאני עם דמעות בעיניים, הוא מצליח להצחיק אותי, להזכיר לי לחיות. כי אם אני צוחקת, אני יודעת שאני אוחזת בחיים בכל הכוח.

מינון – כל דבר במידה. למשל, אני לא עובדת כמגישת חדשות, אז אני לא חייבת לדעת בכל רגע נתון אם איוב הגיע לביקור מולדת. בשעות שאני לא צורכת את הרשת, אני עושה מה שנועדתי לעשות. לכל אחד מאיתנו יש תפקיד, אתם יודעים מהו. כל נשמת אף שאנחנו נותנים בקלות לעולם הווירטואלי, היא נשימה פחות בעולם הממשי, זה שאשכרה בחרנו בו. כבר זמן מה שאני חשה, הרבה לפני המלחמה הזו, שבכל פעם שאני נכנסת לאיזו רשת (אנטי-) חברתית, אני צריכה ללבוש אפוד מגן. מרפקים, סכינים, תתי מקלע – הכול מותר שם, גם במחיר התרת דם, העיקר להישמע. יותר ויותר הטיעונים שלי לעצמי, שזה טוב לעבודה וזה טוב לשמור על קשר עם זה או זו, הפסיקו להיות חזקים ולמעט קריאת הודעות פרטיות – אני בחוץ. בחוץ כאן, בקיבוץ החביב, חיה את חיי שלי, לא של אחרים.

פרופורציה – הפחד להצטרף למעגל השכול סוגר על כולנו, זה נורא לתחזק את המחשבות האלה. עדיין, סיכוי גדול לאבד יקר לנו על הכביש – האם אנחנו משתדלים יותר בנהיגה בגלל זה? עדיין, סיכוי גדול לאבד בסוכרת סוג שתיים – האם אנחנו משתדלים יותר על אורח חיינו בגלל זה? התרגלנו. לעובדות הקשות מנשוא הללו, התרגלנו. אלי אלי, שלא נתרגל לעולם. אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי ולא להתרגל, לשים לב, לתקן.

עבר – המלחמה קשה. אכזרית. ילדים, תינוקות, דברים שלא דמיינו. היא תסתיים. כל המלחמות מסתיימות בסוף. כל ספר היסטוריה יספר לנו את זה. כן, תגידו 'אבל איך נהיה כשתסתיים?' אני לא יודעת, אישית, אני מקווה להיות אדם טוב יותר. לנוכח הרוע, המיואשים והמייאשים, בוחרת בעקשנות בטוב ובתקווה.

הווה – לא מוכנה לוותר עליו. לא מוכנה לתת לימים לחלוף, עד שתגיע הודעת הקלה. עשיתי את זה בחלק מימי השלושה חודשים האחרונים – לקום בבוקר ישר למבזקים כדי לראות ששחררו את החטופים, רק כדי להתרסק בחידלון קיומי מידיעות רעות. לא עוד. אני יודעת שהנשימה שלנו לא תהיה שלמה כפי שהייתה עד שישובו אבל, את החלק שאני כן נושמת? אנשום עד הסוף. יש לי לפחות שתי סיבות טובות ומופלאות – הבנות שלי.

עתיד – כשאסתכל אחורה לימים אלו, אני מהעתיד ארצה לדעת שאני שם בזכות העובדה, שעשיתי היום הכול. הספר שיראה אור, הוא בזכות העובדה שאני כותבת אותו היום. התזה שתפורסם, היא בזכות העובדה שאני כותבת את הסמינר היום. הסרט שיוקרן… טוב, הינה משהו חדש שאני עובדת עליו, אבל זה כל מה שאספר לעת עתה:)

2023 לא תיזכר אצלי רק בגלל הרע של המלחמה. עשיתי המון בשנה שחלפה וגם אם נראה שהכול זניח, אני לא מוכנה למחוק את הישגיי לטובת הטרור. בשנת 2023, ערכתי לראשונה עריכה ספרותית ל'טפליין', ספר על המוסד, שראה אור בשבוע הספר; כתבתי בכל שבוע כתבה לעיתון 'חי פה' והעליתי פרק בספרי 'בת מספר ארבע'; כתבתי ספר לנוער, 'סטורי טיים', עבור לאון שניידרובסקי, אותו תוכלו למצוא בחנויות החודש; סיימתי בהצלחה את הקורסים לתואר שני בלימודי תרבות ואני עובדת כעת על העבודות הסמינריוניות. איבדתי חברים, כאבתי, בכיתי, צחקתי, חיבקתי, אהבתי. חייתי.

לא כל דבר בידיים שלי לגבי איך תראה 2024, אבל מה שכן תלוי בי – אעשה את הטוב ביותר שלי כדי שיהיה.

מאחלת לכם ביטחון בבית, פנימה והחוצה. מאחלת שבכל יום יהיה מי שייתן לכם חיבוק אוהב. שתאהבו ויאהבו אתכם חזרה, שתחיו את החיים במלואם, שתהיו טובים לאחרים והכי – שתהיו טובים לעצמכם.

באהבה,
לילי מילת