יש משהו מאוד אינטימי בלהקריא את היצירה של עצמך.
בחודש וחצי האחרונים חלקתי נסיעות ושעות אולפן ארוכות באייקאסט ספרים מוקלטים לטובת כלת הים.
פרויקט הספרים הקוליים אינו חדש לי, בעבר הקלטתי את ספרי לילדים, בית התאומים המסתובב, בעיקר מתוך מחשבה על אלו שאינם יכולים לקרוא וכמה נפלא זה להנגיש עבורם ספרים.
אולם דבר לא הכין אותי לעבודה האינטנסיבית, הרגשית והשרירית של הקראת ספר באורח מלא, מבלי ליפול בלשון, מבלי לגמגם, מבלי שירעד קולי, מבלי שאבכה עם גיבוריי.
העבודה אינטנסיבית, כי היא לא רק להגיע לשעות האולפן ביום עבודה, אלא צריך להקשיב אחר כך לתוצרי היום ולסמן במקום המדויק בספר היכן צריך לתקן.
העבודה שרירית, כי אשכרה צריך למתוח את מיתרי הקול, לאמן אותם בשעות הקראה רבות בבית כהכנה לימי ההקלטה באולפן.
והעבודה רגשית, כי אתם כבר יודעים, שהגיבורים אינם זרים לי ומבוססים על דמות הוריי.
לכתוב זו מלאכה שמוכרת לי היטב והשריר הזה מפותח למדי אחרי כך וכך שנים וימים ושעות של הרמת משקולות העטים על הדף והאצבעות על המקלדת.
אולם להקריא? ולא משנה כמה ספרים הקראתי לבנותיי וקטעים מכתיבתי במפגשים עם קוראיי, זה לא כמו להקריא באולפן בו בכל פעם שאני נושמת, מזיזה את ידי או בולעת את רוקי – זה נשמע בהקלטה.
כשהקול נשבר באמצע משפט, כי סבי נפטר, ואז סבתי, כי אני מדמיינת שוב את אבי מתייתם בזמן כה קצר והוא צעיר יותר אז מגילה של בכורתי היום.
כשהקול כועס וצועק, לנוכח העוולות שעברה אמי, פעם אחר פעם, מהאנשים שהיו אמורים לספק לה הגנה.
כשהקול מתרגש, עם מחוות האהבה של איחודם.
את כל אלו היה קשה ומן הסתם בלתי אפשרי להוציא מקולי המקריא את כלת הים.
אז אל תצפו להקראה מקצועית, כי איני מקצועית בזה.
אל תצפו, שלמרות שעבדתי קשה ורבות על התיקונים של ההקלטות, שלא נשארו מקומות בהן נפלה לשוני.
ובבקשה אל תצפו שאהיה אחרת ממה שאני –
לילי, הנושאת את שם סבתי שלא הכרתי וניסיתי להחיות בספר זה.
לילי, הבת הצעירה של נורית ואהרון, שהצורך לכתוב על הוריה, הגיבורים בעיניה, בער בה.
ולילי, שאף פעם לא יכלה וכנראה גם לא תוכל להפריד בין המקצועי לאישי.
אלו הם חיי. וזה קולי.
ואם הגעתם עד כאן ואתם רוצים לנסות,
מוזמנים להאזין לכלת הים באתר של אייקאסט:
https://books.icast.co.il/ספר/כלת-הים
שיהיה סוף שמח ואופטימי לשנת 2020 !
שלכם באהבה,
לילי מילת