"על החלון ישבתי וזיכרון ללילי כתבתי. פתאום נגמר העיפרון וזהו סוף הזיכרון." אם חייכתם, אתם בשנות ה-80 ויש לכם ספר זיכרונות מלא בקלישאות סתמיות עם אוזניים מקופלות של "סוד כמוס – לפרה ולסוס". אין שום משמעות ועומק בזיכרונות שכתבנו אחד לשני בילדות ובכל זאת להיזכר בהן מעלה חיוך בלב.

לא בפעם הראשונה אני מבינה עד כמה הילדות והנערות תופסות מקום בחיינו כמו שאף תקופה אחרת לא. מדובר בשנים בודדות לעומת עשרות אחרות של בגרותנו ובכל זאת, שאלו כל אדם בכל גיל על ילדותו ויהיו לו תיאורים חיים וצבעוניים של הטוב, הרע והלא נורא שחווה. בילדות הזמן התנהג אחרת. הוא נמתח ונמשך ושנה אחת נראתה כמו להביט על הפנסיה. הדברים שהספקתי ביום ובשבוע כששמתי עליהם פוקוס, לא הייתי מספיקה בחצי שנה כיום.

אז מה קרה לזמן? שנה אחר שנה חולפות, אני כותבת לעצמי, כותבת כאן, מסכמת, מתבוננת ונראה כאילו קרה הכול ולא קרה דבר. השנים מתקבצות למשהו שמרוב עצים, יער הזמן נדחס ואין שום השתהות על רגעים בזמן, כמו בכיתה ד בו הבן שהיית מאוהבת בו כתב לך זיכרון מעפן וקראת אותו אלף פעם ביום. מתי נשתהה? ומה כל כך דחוף שאי אפשר לעצור לרגעים ופשוט להיות?

את 2026 אני מתחילה בסוג של נחת יחסית לשנה שחלפה. במקום שישה פרויקטים גדולים, יש לי שלושה ובאופן כללי הפנמתי שלכתוב תזה ולכתוב ספר ממלאים יפה את זמן העבודה שלי, גם אם לא אקח עבודה נוספת. ואכן, כשקיבלתי בקשה לעבודה חדשה, גם שהיא מעניינת וארוכת טווח ומכניסה, עניתי בכנות שלא אוכל להתפנות אליה בתקופה הקרובה. לעיתים, חשוב שנשים לב להזדמנויות ולא נפספס אותן בגלל אי נוחות, כיוון שהזדמנויות גדולות באמת לא מגיעות כשנוח לנו. אולם לעיתים, חשוב לא פחות, לומר לא. אני חושבת שאם נעצום לרגע עיניים ונתבונן, נדע בדיוק על מה נכון לנו להיאחז ועל מה נכון לנו לוותר.

כשהכול היה לי יותר מידי בשנה שחלפה, חברה טובה אמרה שיש לי שאיפות רבות – ללמוד, לעבוד, להיות אמא נוכחת, להיות בת זוג טובה דיה, להיות עבור המשפחה המורחבת והחברים, להיות מעורבת בקהילה – וכל מה שאני צריכה לעשות הוא לא לוותר על שאיפותיי אלא לוותר על הקול השיפוטי שדורש ממני להיות 100 בכל תחום. זה והזכות לומר לא. הקשבתי, הפנמתי וזה עובד. כשאני לא 100, זה מאפשר לאחרים לקחת מקום שחשבתי שרק אני יכולה וצריכה לעשות. כשאני אומרת לא, אני בוחרת בכל השאיפות האחרות שלי – אני בוחרת בי.

אז מה עומד בפניי בפתחה של 2026?

• סיום והגשת הצעת המחקר שלי לתזה בנושא: שאריות השפה הערבית בקרב בני הדור השני לעלייה מארצות ערב. קיוויתי להגיש אותה כבר בשלב זה, אבל שוב ושוב אני נוכחת כמה הערכת הזמנים שלי זקוקה לכיוון פרונט. אסתפק בכך שאני קרובה לסיום. אחר כך יבואו הראיונות וכל הג'אז ההוא. הכי חשוב – לקחתי אותי לשיחה רצינית לפני כחודשיים והזכרתי לעצמי למה בכלל אני עושה את זה. התשובה הפשוטה היא שזה מעניין אותי ואני אוהבת ללמוד ולחקור. מאז השיחה אני נהנית מקריאת (רוב) המאמרים.
• ממש מקווה, מייחלת, עובדת קשה לקראת ומכוונת לכך שלאחר שמונה שנים של כתיבה יראה אור ספרי, הצד הרחוק של הירח. הוא בעדיפות יומיומית אצלי וככל הנראה יהיה הראשון מבין סדרת ספרים.
• התסריט שכתבתי עם השותף המלך שלי כבר בהגשה, ואנחנו מחכים לאלה שיקראו ויבינו שהם חייבים לצלם אותו. בשלב זה אין אלא לשחרר את היצירה לתקופת המתנה. בעבר כשהגשתי ספרים להוצאות לאור, הייתי משתגעת מציפייה לתשובה. אבל כמו שאמר הגשש "עם האימונים בא הכוח" ואני לא מתעכבת על דברים שאין לי שליטה עליהם.
• באגרת השנה העברית סיפרתי לכם על ספרו של נבו אבוטבול שהייתה לי הזכות לעבוד איתו על כתיבתו. אז המעוניינים להיפגש מחוץ לגלי הרשת מוזמנים מאוד! להשקת הספר "מנטליסט – הרשימה שלכם להצלחה" שתתקיים בתאריך 6.1.2026 בשעה 18:30 בסניף הספרייה של צומת ספרים בדיזינגוף סנטר תל אביב. מבטיחה לכם חוויה נהדרת לפגוש את נבו ולגבי הספר אני מן הסתם משוחדת אבל יש הרבה ערך בקריאת הסיפור וההמלצות של נבו לחיים.
• ואם עסקינן באנשים מוכשרים ומעניינים שמזדמן לי לעבוד עמם – אז צפו לספר נוסף שיראה אור השנה בנושא פוקר וקבלת החלטות. הבחור הנפלא עם הסיפור המרתק שלו נכנס כמו חץ ללב וגם ממנו זכיתי ללמוד רבות. בשנה האחרונה למדתי לשחק פוקר מהמורה הכי שווה שיש, ובחודש הקרוב תסתיים כתיבת טיוטת הספר. מקווה שבשבוע הספר 2026 תוכלו לפגוש את האיש המדובר לחתימות. עדכונים בהמשך הדרך.
• ברמה המשפחתית מצפה ומחכה לחודש אפריל בו החיילת שלי תחזור לאזרחות! בילדותי זה היה כזה ברור המסלול של "עושים צבא, הכול טוב". להיות אמא לחיילת זה לא פשוט, לא כייף ולמרות שברורה לי מאליה החובה, הייתי שמחה לזכות ולראות את הצורך העולמי בצבאות – מתנדף. שלא לדבר על רגשות האשם שיש לי לגבי הדור שלה. רק מהכיתה שלה ובני המחזור בתיכון, אבדו לנו שלושה חיילים במלחמה הארורה. ואני רואה איך הם מתמודדים ובוחרים לחיות ולצחוק לצד הבכי. רואה ולומדת, כי אין מורים טובים יותר מילדינו.

לפני שנה בחורף היו עדיין אחים חיים בקושי במנהרות חשוכות. חזינו בלא פחות מנס לראות אותם שבים ומחבקים את יקיריהם. ורק משפחה אחת, משפחת גואילי, טרם קיבלה את זכותה לקבור ולהתאבל על בנה, רן, זכרו לברכה. אני מאחלת ומייחלת שנוכל להכניס את סיכת החטופים למגרה ושתישאר שם בדפי ההיסטוריה. ומתי נחלים?

שתהא שנת 2026 מקבלת, מקשיבה, מסמנת נתיב הבראה.
שנזכיר לעצמנו רגע אחר רגע לראות ולהיות ברגעים – ולבחור בנו.

שלכם באהבה,
                     לילי מילת