שיניים וחניכיים הם אירוע מתגלגל של גנטיקה מהולה בריח מרפאת השיניים שרק לאחר קרצוף מתמשך אני מפסיקה להריח אותו. מחיר השיניים הלבנות והיפות, כך סיפרו לי פעם מביני עניין, הוא שמבלים יותר בטיפולים תחת אור לבן, עם פה רדום שאיכשהו דווקא אז רופאי השיניים מתעקשים לפתח איתך שיחה. שלא נזכיר את פחד אלוהים שיש לי ממחטים ולא מתפוגג לעולם. כך חבַרתי מילדות למעמד הסתימות וטיפולי שורש. את השעתיים בהם אסור לאכול העברתי בשכונה עם חברים ובכיסי לפחות שקל אחד. ומה טוב יותר לשבור את הצום ממסטיק בזוקה? בשקל אחד קנינו יותר מאוויר של רחוב סומסום. מסטיק עלה חמש אגורות ואתם יכולים לחבר לבד כמה בזוקות לעסתי באותו אחר צהרים.
לא יודעת מה היה כייף יותר, לנפח בלונים שהתפוצצו על הפרצוף או לקרוא את הבדיחות ולא פחות מכך, את העתידות, שעטפו את המסטיק הוורוד. יודע כל לועס בזוקה משנות ה80 איך עבדו עלינו עם "בגיל 21 תגיע לירח". מי ידע שכחמישים שנה לתוך האירוע אני מתעתדת להגשים את הקלף שקרא לי בזוקה ג'ו וחבריו?
בכמעט שמונה שנים האחרונות אני מספרת לכם על ספר הירח שלי ובכל פעם אני חושבת שהינה, הינה, זה מגיע. ובכן, המסע המדעי-בדיוני שלי הושלם עם תום הקיץ והוגש להוצאת הבית הנאמן שלי – מטאור. יש לשער שבמהלך 2027 אוכל לשלוח לכם הזמנה לקריאת "הצד הרחוק של הירח" (שם זמני כיוון שעד שהספר ירד לדפוס וודאי נחליף את שמו כמה וכמה פעמים).
כשכתבתי לכם בשנה העברית שעברה על המסיבמבה, מישהו כנראה הקשיב, כי אם שמתם לב היא חזרה למדפים! אני מצפה שאחרי הבלוג הנוכחי, בזוקה יוציאו מהדורה מחודשת עם עתידות למזדקנים: בגיל 52 תגיעי לירח!

ועכשיו לבחינת הבטחותיי לעצמי כאן לפני שנה והאם קיימתי:

• את אותו ספר חדש, שהתחלתי בקיץ דאשתקד ודיווחתי כאן בבלוג, הנחתי בצד כשהבנתי שמיג ומיטשל שלי מספר הירח אינם מוכנים להמתין עוד שנה נוספת. אני שמחה ומברכת על הבחירה שלי לסיים אותו. אחרי כל כך הרבה שנים של למידת החלקים המדעיים וההיסטוריים הקשורים בטיסה לירח, שנים של קשר עמוק עם הדמויות וסיפורן, היה משחרר לבכות את ההישג ואני בתחושת הודיה על התהליך.
• הגשתי את הצעת המחקר לתזה והיא התקבלה! ובימים אלה אני מתחילה בסדרת ראיונות לטובת העבודה שהנושא שלה הוא: זיכרון לשוני מגופן של השפה הערבית בקרב מזרחים בני הדור השני. אז אם אתם מכירים או בעצמכם נולדתם בישראל להורים עולי ארצות ערב ובא לכם להיפגש לשיחה על השפה הערבית על כל גווניה, מוזמנים ליצור איתי קשר.
• בימים אלה הושק הספר על החיים ועל הפוקר בהוצאת מטאור של 3 פעמים אלוף ישראל בפוקר, האיש, האגדה ובעל הנשמה הגדולה – אייל אשכר. למדתי רבות משנה של עבודה עם אייל הן על פוקר (שלא היה לי שמץ בנושא) ובעיקר על החיים עצמם. אם תעניקו לעצמכם את מתנת הקריאה של ספר זה, תזכו להצצה מעניינת של עולם הפוקר כמראה של חיינו ואין לי ספק שתוכלו ליישם בחייכם מתובנותיו.

קוראת את מה שכתבתי עד כאן ורוצה להשאיר כך את הדף. רק הישגים, רק עבודה. ובכל זאת, הבלוג שלי, שיצא לדרך כבר ב2008 נראה לי, תמיד היה אמיתי ושקוף ועם כל כמה שלא בא לי ואני רק רוצה לשמור לעצמי את הקושי, מרגישה מחויבת לקוראיי להישאר אני. ובכן, הספקתי לחגוג יום הולדת בחודש מאי לפני שחיינו השתנו ונכנסנו לעולם שרבים מכם כבר חוו או חווים – העולם הסיעודי. אבי האהוב, שיחייה, עבר אירוע מוחי ומאותו רגע נפל אצלי העט, תרתי משמע. שלושה חודשים וחצי שלא כתבתי, הקלדתי, עבדתי ולצורך העניין, עשיתי רק את המינימום הנדרש מחוץ לשהייה לצד המשפחה. זו הזדמנות להודות למי מכם ששמו לב שלראשונה מאז יצא לאור ספרי הראשון ב2014, לא פקדתי את שערי שבוע הספר העברי ביוני האחרון. ריגשתם בהודעות שלכם ואני מלאת הערכה ותודה. אז אני לומדת בשבועות האחרונים איך לקיים את כל הצדדים במשוואות חיי לצד הדאגה וכוחות הנפש שלעיתים קשה לגייסם.  

בשנה שעברה בנוגע לעבודה ביקשתי כאן עומס בגבולות הסביר ובשנה זו מקווה להגשים זאת, ואתמקד בכתיבת התזה, בהוצאה לאור של ספר הירח וכתיבת הספר הבא. לא עוד שישה פרויקטים במקביל. החיים, כאמור, מאתגרים מספיק. ביום הולדתי האחרון קיבלתי מתנה מגניבה מאמא של האיש – שעון חול המונה שעה. היא אמרה שאני תמיד מחלקת את העבודות הרבות לשעות עגולות וכך עוברת ביניהן. בשנה העברית הנכנסת שעון החול, שעון חיי מאותת לי עכשיו, בדיוק כפי שאותת לנעמי שמר בקיבוץ כנרת השכן, להתחדש.

מאחלת לנו שנה ללא ריצות למקלטים, שנה בה עוד לפני החגים יתחדש הכול.
שנה של נפש בריאה בגוף בריא!
שנה שתצדיק את הסיומת שלה ותהיה יקרה מפז.
שנה בה נחבק ונחוּבק והבדידות לא תפקוד את בתינו.

שלכם באהבה,
לילי מילת