על פגיעוּת וענוה, נפרדת מ-2021

בילדותי, נשאתי עיניי לבימת האוסקר. הטקס עצמו היה לסרט מתח של לפנות בוקר. בכל שנה, היו מועמדות מועדפות, סרטים שאהבנו, אך בעיקר, חיכיתי לנאומים שבאו עם הפסלון. למי הוא יודה, את מי היא תשכח וכמה התרעמתי על מי שניתנה להם הזכות להודות ומחשש שישכחו מישהו חשוב, לא הודו לאף אחד.

ומה קסם לי כל כך בהודיה?

אני חושבת שהתודה מאחדת אותנו, כי היא כוללת בתוכה לא רק את 'דרכי שלי', אלא את אלה שעשו איתי את הדרך.

כילדה, תהיתי אם אי פעם בחיי, אעשה משהו כזה רחב השפעה שיזכה אותי בעמידה על במה ובזכות להודות קבל עם ועולם. והינה, שנים אחרי, המגפה הגיעה ללמדני את מידת הענוה. ככל שזו התעצמה יותר, בקשותיי מעצמי ומהיקום נעשו צנועות יותר: שדבר לא ימנע ממני מלבקר את הוריי; בכלל, שאוכל לצאת מפתח הבית כשיתחשק לי; שנוכל לחגוג את בת המצווה של הקטנה ללא חשש; ובעיקר, שאוכל לחבק את יקיריי.

מגע. משהו יומיומי לנו, בסיסי, טריוויאלי, נעשה לשיקול דעת. ומה לדעת ולמגע? הדעת גזלה מהמגע את ראשוניותו אך בכך הפכה אותו ליקר ערך עוד יותר.

כשכלת הים ראתה אור, היא זכתה להיות על במות החנויות, אך באמצע נאומה, כך בחטף, המסך ירד. ועתה, רגעים לפני שספרי החדש, בת מספר ארבע, עומד לפקוד את אותן חנויות, עולה בי בקשה – שלא יילקח ממנו המגע.

בכל אותן פעמים בהן הילדה שבי העמידה אותי על בימת ההודיה, לא היה לי מושג מה הביא אותי לשם מלכתחילה. באיזו דרך אבחר לפסוע והאם ברכה תהיה בצעדיי?

לימדו אותנו שאני ואתה נשנה את העולם, אך לא לימדו את הבדידות שבדרך, את הלבד בתוך היחד הזה, את העובדה שכדי לעלות על הבמה ולהודות על היחדיו, יש לבד נלווה, הפגיע לרוחות החברה ונזקי הזמן.

בשלהי שנות ה-40 לחיי, נוכחות צלקות הפנימי והחיצון שבי. הראייה שמתעתעת בטשטושה, גלי החום בבוקר קר והגוף שפחות סלחן לטעויות הגידול כפי שהיה בשנות ה-20. העובדה שמשהו פנימי עושה בי כרצונו ומופיע וחולף מבלי להתריע קודם, יחד עם העובדה שבכל רגע הזכות לנוע בחופשיות יכולה להילקח ממני – מותירות אותי פגיעה. אך יותר מכל מלמדות אותי את אותה ענוה.

בימים אלו חזרתי למה שזנחתי לפני שנים, מדיטציה. היא עוזרת לי לשהות ברגעים וקצת יותר ריכוז בלימודים:)

לא רודפת אחרי מידע, כי מה שחשוב (ולצערי, גם הרבה מיותר) מגיע אליי בסופו של דבר. פחות שופטת אחרים, כי למדתי שהסיפור כולו הרבה יותר גדול מהמוטיבציה של א-נשים למרקר רק את חלקו. וחשוב מכך, פחות תליינית כלפי מחדליי.

כן משקיעה יותר בבית, כי בו נמצא הלב. מודה שאני לא יודעת הרבה, ככל שאני משכילה. לומדת את צעדיי בעולם שכולו במה. ומשתדלת למחוות של טוב כלפי מי שנקרה בדרכי.

2021 בכל זאת הייתה טובה ויקרה עבורי. בין הספר החדש, שהתקבל להוצאת הספרים מטאור, לימודי התרבות המעניינים ופוקחי העיניים בתואר שני, בת המצווה של הקטנה שזכינו לחגוג בהדר, לבין הגיחות לשיט קסום בקפריסין ואיי יוון, אני יודעת, שגם בשנה זו, זכיתי להיות.

מייחלת לנו 2022 של מגע אוהב ומחבק.

שלכם,

לילי מילת