שאלת ה'לבחור או לא לבחור' עומדת למבחן בשנים האחרונות, כי לא נותנים לנו "להתגעגע" לקלפי. אני כבר לא זוכרת מתי הבחירות היו אחרי ארבע שנים ולא פחות. 

אז החלפתי חלון במחשב ובדקתי. הופתעתי לראות שב2019 היו בחירות שהגיעו אחרי 2015. מה שאומר שהזיכרון, שלי לפחות, קצר וכפי הנראה התערער לנוכח הבחירות הרביעיות (!!!!) המגיעות מאז 2019.

ובכל זאת, זו לא שאלה עבורי – אני ועוד איך אלך להשמיע את קולי בקלפי.

למה? הנה, היסטוריה קצרצרה על מה שולח אותי לממש את זכותי.

אז ככה – הידעתם-ן שבשווייץ ניתנה זכות בחירה לנשים רק ב1971?!

ומה בישראל? 

בישראל, עם הקמת המדינה לא הועמדה בספק השאלה האם נשים תוכלנה לבחור.

האם היו אנשינו נאורים יותר מהשוויצרים בעניין זה?

ובכן, לא ממש. מה שעבד לטובתנו או נכון יותר מי שעבדו לטובתנו היו נשים בשם שרה.

האחת, שרה טהון, שכתבה עוד ב1910 מאמר הדורש לתת לנשים את הזכות להצביע לקונגרס הציוני ובכלל.

השנייה, שרה עזריהו, שיחד עם חברותיה הקימו 'התאחדות נשים עבריות לשוויון' והיא אף כתבה ספר אחרי קום המדינה על מאבקן זה.

אז הנה, זו הסיבה המרכזית שלי, מעבר לרצון המובן מאליו, שיהיה לי ייצוג מתאים בכנסת, לבחור ולהשמיע את קולי. אני כאישה וכאם לשתי בנות (נפלאות!) לעולם לא אוותר על זכותי זאת. ואתן?

בבחירות, כמו בקורונה, הקול שלנו תלוי באחר. אולי זה מה שעושה אותן לכל כך סוערות? אולי.

אולם, שלא כמו בבחירות או בקורונה, יש בחירה שתלויה רק בי והיא עיקר עבודתי: לבחור לשמור על טוהר המילה. 

זוכרים את ארבע ההסכמות של דון מיגל רואיז? מאז כתבתי לכם על כך לפני כעשור, אני מרחיבה הסכם זה להתנהלות הרשתית. 

קשה לשמור על טוהר המילה בלהט הרגע, הוויכוח, הדיבור. אבל בלהט הכתיבה? מתי זה הפך לאתגר? כנראה ברגע שזה הפך נגיש – בווטס, בפייס בטוויט, באינסטוש – אנחנו אפילו מאנישים את הרשתות וקוראים להן בשמות חיבה. אולי זה מה שגורם לנו להרגיש כל כך בבית שם ולירות אותיות כמו היו תת-מקלע?

בימים כמו אלו, בהם מילים מבוזבזות ונשפכות כמו הזפת ששטפה את חופינו, אני בוחרת לשקול את מילותיי לטובה. בספרי, כלת הים, כתבתי, 'אצבעותיה ליטפו את המקשים ובראשה נרקם סיפור'. אז אולי לא קל ללטף את מקשי האותיות בטלפון כמו את מקשי מכונת הכתיבה של בדר הגיבורה אבל הרעיון הוא אותו רעיון – אות לאות הופכת למילה, למשפט, לפסקה – ויש להן כוח. כוח להרוס וכוח לבנות. אני בעניין של לבנות. אני לא קדושה ולא תמיד מצליחה, אבל זו בחירתי לעשות את העבודה.

ולסיכום עניין הבחירות; גדלתי בבית בו ליכוד, מרץ, שס ועבודה, יכולים לשבת ליד שולחן האוכל, לסעוד את ליבם, לחלוק דעות ובסופה של ארוחה דשנה של אמא – לכבד, לאהוב ולחבק אחד את השני.

קראו לי נאיבית, אבל אני מאמינה שבסיס האם, הבית, יכול ללמד על הכלל, האפשרי.

ואולי כל מה שחברי הכנסת צריכים זה את האוכל של אמא שלי, שתחיה ותבורך.

בברכת ימים של בחירות טובות, 

שקולכם ישמע תמיד.

באהבה,

לילי מילת