תפריט
סִינַאמִיס
עיניו.
צבען כצבע יערות הגשם, מביטות בי בספק תחינה ספק דרישה, מיד אחרי ששפתיו הגו את מילותיו האחרונות; "תחיה גם בשבילי, אדיגה".
תמיד התעקש לקרוא לי כך. לקח לי את כל שמונה עשרה חודשי טירונות הצנחנים עד לשיבוצנו בסיירת רימון, להפסיק להסמיק בכל פעם שקרא לי אדיגה.
אצלנו, האדיגים, או כפי שכולם מכנים אותנו, הצ'רקסים, משמעות השם אדיגה הינה איש שלם ואציל.
משה אימץ את הכינוי הזה אחרי שלקחתי על עצמי עונש משמעתי ונשארתי שבת עם תיזוזים, כדי שהוא יוכל לצאת הביתה, לחתונה של אחותו. אני כמובן לא אמרתי לו דבר אבל הוא כבר עשה אחד ועוד אחד. טיפש משה לא היה. אף פעם לא הבנתי מה הוא עושה עניין מזה, אצלנו בשבט קודם כל אתה עושה בשביל אחרים, זו דרך חיי וכך אני אוהב אותם. משה, אחרי חודשים של חיי אימונים אינטנסיביים אחד עם השני, היה עבורי כמו כל אחד מאחיי.
אני נזכר בחיוך בפגישה הראשונה שלנו באוהל, איך קפא החיוך שלו כששמע את שמי, סַבְּרִי, המעיד על כך שאיני יהודי.
אחרי ההפתעה הראשונית וכמה ימים של זחילה בבוץ, משה החל להתעניין בתרבות הצ'רקסית והופתע מכך שכולנו פרו-ישראלים, שסייענו ליהודים גם בתקופת ההעפלה ושאנחנו משרתים בצה"ל. בכלל, מאז שביקר אצלנו בכפר כּמא, הפך למעין דובר מרצון ובכל הזדמנות היה מספר עלינו, האדיגים.
אני נאנח, זז בחוסר מנוחה בכיסאי, מנסה לתור בעיניי החשוכות אחרי צל כלשהו, שיעיד על מישהו שבא לעדכן אותי, להרגיע אותי, שפָרַח כבר אחרי לידה, ששלום לה, ששלום לילדנו.
פָרַח שלי, השמחה שלי.
צוחק לעצמי כששוב עולים הזיכרונות. איך התעקש משה לסייע לי בחטיפה של פָרַח. אחרי שהפסיק להתגלגל מצחוק כשסיפרתי לו על התוכנית, הוא פסק שאת זה בחיים הוא לא מפסיד.
בתרבות שלנו, האישה יכולה לבחור עם מי להינשא ואני הייתי המאושר באדם כשבחרה בי, פָרַח שלי. אך הוריה לא הסכימו, אז לא נותרה לי ברירה אלא לתכנן את "החטיפה".
המנהג אומר שיורים שלוש יריות באוויר, כך שכולם ידעו על הכוונה של החוטף ואז אני צריך לדהור איתה על הסוס עד גבולות הכפר כשכולם רודפים אחרינו.
אני חייב להישמר ולא להיתפס וכאן משה נכנס לתמונה. כמה תעלולים שעולל על מנת לעכב את הרודפים אם זה לרוקן עגלה מלאה תפוזים בדרך של הרצים או להביא את יִחְיַא, הרועה יחד עם הכבשים שלו בדיוק כשחלפנו על פניו. כמובן שאנשי הכפר שיתפו פעולה עם משה, הם ידעו שאני אוהב את פָרַח אהבה גדולה והם היו בעדינו.
שוב אני רואה את עיניו. הפעם דמעות צחוק זולגות מהן. תמיד רדוף על-ידי עיניו. המראה האחרון שאראה אי פעם.
23.10.1973, חצינו את ישראל לצד המצרי, יחד עם הלוחמים של סיירת חרוב נכנסנו לעיר סואץ, ישר למארב.
משה דחף אותי לכיוון אחד המבנים, כשהוא מחפה על גופי מאחור, עוד לפני שהבנתי מה הוא עושה. נפלנו פנימה והוא עליי, קולות היריות מחרישות אוזניים אך הכל נדם כשהבטתי בעיניו, יערות הגשם מתכהים עד שהחשיכו ועם לכתם התעורר סביב פיצוץ שלקח את יכולתי להביט יחד עם משה ועוד שישים ותשעה מחיילנו שנהרגו בקרב הזה, קרב אחד יותר מידי.
אני יושב עכשיו על הספה בחצר ביתי, בדיוק כמו שישבתי אחרי ששוחררתי אז מבית החולים, מתרגל לאפלה המלווה בקווי מתאר של צללים נעים, עיוורון כמעט מוחלט.
מוחי בורא שוב ושוב, ללא לאות, את מציאות המארב הזה. נזכר איך קפצתי אז במקומי בחצר, כשחשתי במישהו מטפס על ברכיי, מתיישב שם כאילו אני עצמי ספה. הושטתי יד ללטף. חתול.
כשפָרַח התיישבה לצדי, ראשה מונח על כתפי, אמרה שהופיע לפתע והוא לא של אף אחד. ביקשתי שתתאר לי אותו והיא אמרה שעיניו כעיניו של משה.
רחש העלים מעיר אותי מזיכרונותיי ומבשר על בואה של המיילדת.
בחדר השינה ניגשתי להתיישב בפינת המיטה על-פי הנחייתה של פָרַח.
ריח הדם המהול עם עוד ריח לא מוכר היה באוויר ונשימותיה הכבדות של האישה שלי נפלו על אוזניי יחד עם קול בכי קטן.
פָרַח לקחה את ידי, מנחה את אצבעותיי לגעת בפנים הזעירות, רכות בלתי נתפסת אל מול חספוס אצבעותיי.
"סִינַאמִיס", אמרה בשקט בוטח, חיוכה ניכר בשם שנתנה לבתנו.
לא צריכה הייתה להוסיף, סִינַאמִיס, פירוש המילה האישון השחור הקטן שבתוך העין והיא סיבה טובה להמשיך לחיות.
משה החתול מצא את דרכו לברכיי, יד אחת שלי מלטפת את פניה של בתי הרכה ויד שנייה מבטיחה במגעה לחיות גם בשבילו. בשביל משה.
