תפריט
ים, דור שני
בכיה של דקר פילח את נשימותיה הראשונות באוויר העולם ביום בו נשם אביה את נשימותיו האחרונות במצולות.
היא נשאה את מורשת הצוללת האבודה בכל היכרות חדשה. "נעים מאוד, דקר," הייתה אומרת ומגלגלת עיניה בליבה, מחכה שההבנה תפציע בפני האחר.
לרוב הייתה גאה לשאת את שמה, מרגישה דרכו איזשהו קשר, אם כי מעוות, לאביה. אך לפעמים שנאה את השם של זו שלקחה אותו ממנה לנצח, זו שבגללה אביה לא יעטוף אותה לעולם בזרועותיו החסונות.
היא למדה על אבא כל מה שאפשר ממי שרק היה מוכן לספר, ובמרבית חייה רצתה להיות בדיוק כמוהו.
עד הים.
הפחד שלה מהים שיתק את אהבתה הסמויה אליו.
בבריכה הייתה הראשונה בשחייה, בכל המקצים.
עד הים.
בים סירבה לרחוץ. במשך שעות התהלכה על החול, רק מביטה.
עד דניאל, שאהבתו אליה יכלה להשתוות רק לאהבתו לים.
הוא היחיד שהצליח לקרוא בה את כמיהתה אל לב ים.
עתה עמדו על ירכתי הסירה, נותר רק לקפוץ ולהיות אחת עם מצולות הים.
"קדימה, דקר!" קרא דניאל בקולו העמוק והבטוח.
דמעותיה זלגו ללא הרף, אך היא קפצה.
עיניה היו פקוחות במים, רק כחול וכחול סביבה. אימה.
בשנייה נצחית זו חשבה בליבה, אולי זה מה שראה אביה בעיניו ביום בו נולדה?
עיניים אפורות, מלאות רוגע ואהבה, פגשו בעיניה מבעד למשקפות הצלילה.
ידיהם אוחזות, נשימותיהם מדודות, צללו יחד. יופיו של הריף הפעים את ליבה.
קרקעית הים, המקום הכי קרוב לאבא שלא הכירה מעולם.
