לילי מילת​

אדי. מה הוא עושה כאן? למה הוא מביט בי כך? מה היא כבר אמרה לו עליי שהוא כועס? דווקא אדי. בחודשיים שהייתה בהוספיס, מקסימה את המטפלים והחולים כאחד, אדי היה הפיזיותרפיסט שלה. אני זוכרת שהגעתי לבקר ושמעתי את הצחוק שלו מחוץ לדלת, עוד לפני שנכנסתי ופגשתי אותו. חשבתי כמה נעים קולו וכמו תמיד כששמעתי אנשים צוחקים, קינאתי.

"אדי, זו דפנה הקטנה," הציגה אותי בנימוס.

"היא לא נראית קטנה כל כך," קרץ אליי ואני שתקתי. שתקתי כי אני לא ממש מדברת עם אנשים, כי קל יותר שיחשבו שאת משוגעת, ובעיקר כי אדי היה הגבר היפה ביותר שראיתי אי-פעם, כולל בטלוויזיה.

"אוי, אל תשים לב אליה, היא טיפוס מופנם." התכווצתי. הנה זה מתחיל, בנחמדות ובקסם היא מסבירה כמה אני דפוקה. הרגשתי את מבטו כשהתיישבתי בכיסא שבצד והוצאתי את הקינדל שלי מהתיק, נעלמת לתוך סיפור אחר משלי. מדהים כמה נחמה יש במסע מחוץ למערכת השמש, ליקומים מקבילים ולחורים שחורים. איתם נוכחותה נעשית נוחה יותר.

"את תמיד עושה לי בושות," לחשה בשטנה כשסיים אדי ויצא. גם כשהייתה על סף מוות היא מצאה את הכוח לירות לכיווני. "ארור היום שנולדת והיא מתה." אחרי כן נשמעו נחירותיה. תזוזה ליד הדלת גרמה לי להביט לכיוונה, והעיניים של אדי העידו שהיה לנו שותף שקט לשיחה החד-צדדית. חזרתי לקרוא. שישמור את הרחמים שלו למישהו שצריך אותם.

לא שמעתי אותו צוחק יותר כשטיפל בה, לפחות לא את אותו צחוק שנשמע ביום הראשון. השתדלתי להימנע ממפגשים איתו וצפיתי בו רק כשהיה עסוק בעבודה ולא ראה שאני בוחנת אותו. שיערתי שהוא גבוה ממני לפחות בראש, היה לו גוף של שחקן כדור מים עם משולש גב יפה ושרירים מאורכים. כן, הוא לגמרי קשור באיזשהו ספורט מים כי לא נראה שיש לו שערה אחת על גופו, וניכר שהשמש השחימה את עורו, או שאולי היה כך מלידה, הצבע הלם את השיער השחור ואת העיניים הכהות, שעוד לא הצלחתי לומר מה צבען המדויק.

באחד הערבים כשזרקה אותי מחדרה הייתי באמצע פרק מותח במיוחד והמשכתי לקרוא ולהתקדם לכיוון היציאה מההוספיס. אני די בטוחה שלא נתקעתי בו, ואני ממש משוכנעת שהוא עמד שם בכוונה, שאתקל בו. אני אולי דפוקה אבל טיפשה אני לא. ניסיתי לעבור סביבו, אבל הוא לא ויתר עד שנאלצתי להביט בו. בשלב הזה ניתר הלב שלי כל כך עד שהייתי בטוחה שהוא יכול לשמוע אותו פועם. הוא לא חייך ולא קרץ, ובעיקר אהבתי שהוא לא הביט בי ברחמים. חשבתי שהן שחורות, העיניים שלו, אבל עכשיו כשאני נאלצת להביט בהן אני רואה את צבען הכחול הכהה, מעמקי האוקיאנוס.

את שתי ידיו הוא הניח על זרועותיי ונרתעתי. זה לא קורה הרבה שנוגעים בי, ובטח לא בלי מטרה לפגוע. הרגשתי את החום שלהן ועוד הרגשתי שאם ימשיך לאחוז בי, אולי לא יהיה לי קר כל כך. "ג'ו," רכן, רפרף בשפתיו על מצחי ושחרר אותי. לא ידעתי מה לחשוב או לחוש, אבל המחווה הקטנה הזאת סיפרה הרבה. אדי בדק מספיק כדי לדעת מה שמי. אולי לא צריך הרבה כדי לבדוק, כיוון שאני רשומה בתיק הרפואי שלה, אך עד כה אף אחד לא טרח. עד כה אף אחד לא קרא לי בשמי, אפילו המורים היו קוראים לי דפנה הקטנה, והתלמידים חיקו את ג'ו קוקר כשהייתי במרחק שמיעה. טיפשים. דווקא אהבתי את שיריו.

ביום שהיא מתה אדי לא היה. מעניין שזה מה שאני זוכרת מכל המהומה בחדרה. פרט לכך לא הרגשתי דבר.

רגע.

זיכרון הלוויה, השתייה והבכי הארור חזרו אליי בבת אחת. הנעתי את עיניי הכואבות מאדי הכועס לקירות שלידו. אני לא מכירה את המקום הזה. מה אני עושה במיטה? מיששתי את רכות השמיכה שהזכירה לי את הנייר המקופל בכף ידי ליד הקבר, הדבר האחרון שזכרתי לפני שאיבדתי את ההכרה. זו כלל לא המיטה שלי. והריח הזה, שזיהיתי כבר מהמפגשים בחדרה שבהוספיס, הוא הריח של אדי שנאבקתי להריח אותו על פני ריח התרופות והשטנה שלה. גם החולצה הזאת לא שלי, מה לעזאזל?

חזרתי לאדי, שדמותו החלה לנוע במעגלים מולי. "ג'ו!" שמעתי את קולו, ואז הרגשתי אותו והיה לי שוב חם עד שהגוף שלי הפסיק לרעוד. הוא הרים את ראשי אליו ועצמתי עיניים בכאב. הרגשתי את שפתיו על עיניי, ואיכשהו הכאב נחלש. "אדי," הקול שלי היה זר לאוזניי, אך אדי לא הכיר אותו בכל מקרה, ונראה שהוא אהב את מה ששמע, כי אחרת אין לי הסבר לרעד שעבר בו, לחיבוק שמחץ אותי על סף כאב מתוק ולשפתיים שהונחו על שלי, לא מנשקות, רק נושמות. נשימותינו מוצאות מקצב משותף אחרי התחלה כאוטית של תזמורת המכוונת את כליה, עד שהתייצבנו על שלושה רבעים. ואלס ראשון ונשיקה.

מתוך: כתוב באהבה – רגעים של נחת, הוצאת כתוב באהבה, 2019