קיפלתי את שורת ריבועי נייר הטואלט שתלשתי. הבטתי בערימה המרופדת שנוצרה ותהיתי אם היא תספיק. אני לא לוקחת את כל הגליל איתי. אין צורך. הזכרתי לעצמי שזה רק למקרה שמישהו אחר יצטרך. גם עניין של הרגל. טישו, לוויה.
חפנתי קלות את הערמה הקטנה. אני לא מקמטת. כשמועכים אותו הוא משחרר דבלולים כאלה שאחר כך כשמקנחים את האף נשארת ראיה נקודתית בצבע לבן. אני עצמי לא צריכה אותו. ממש לא. הבטחתי לעצמי שלא אבכה כשתמות.
אנשים אחרים כאן, שלא יודעים מי הייתה באמת, וודאי יבכו. אולי יבכו בשבילי. יש כאלו אנשים שבוכים בגלל הזדהות עם איזה סיפור שהם מספרים לעצמם.
נשרכת אחרי הארון והשיירה. מישהי בוכה לצדי, אני לא מציעה לה את הנייר. הוא נעים בכף ידי הקפואה, מזכיר לי חול רך ששיחקתי בו שעות לבדי בארגז החול בין שתיים לארבע, כשכולם היו בסיאסטה. הנייר מרכך את זיכרון הסטירה והאמבטיה שבאה אחריה, בלי להוריד בגדים.
חבל שאין לי גם אטמי אוזניים שאולי ישתיקו אותה. סבתא סימי, זו שקיבלה חסות עליי כשהרגתי את אימא שלי ביום הראשון לחיי. אני נכנסתי לעולם והיא יצאה. עבריינית מלידה, קראה לי סבתא. אימא נכנסה להריון בתאונת תקע וברח כשהייתה שיכורה. גם בזה הואשמתי, 'היית חייבת להישאר ולהרוס לנו את החיים'.
סבתא סימי הייתה אהובה ומוערכת. שערה הארוך והכסוף היה אסוף בקפידה כאצילה רנסנסית כמו גם פניה הלבנות ועיניה הירוקות שהתחממו למראה כל אחד ואחת. חוץ ממני. היא דיברה בשקט, אכלה בשקט ונעה כחתול חרישי במדרגות העולות לדירתה בקומה הרביעית. את הדלת סגרה בשקט שהרעיש עד לחדרי, נותן לי רגע להתיישב ולהתכונן. היא קיללה אותי בשקט, הרעיבה אותי בדממה עד גבול האפשר, שלא יבחינו בחוץ, והסטירה שזכרתי הייתה יוצאת דופן. לרוב דקרה אותי בסיכה, בכל פעם במקום אחר.
"דפנה הקטנה," נשמעה יפחה מימיני לפני שנתפסתי בידיה של מלכה, בעלת חנות הבגדים שברחוב הראשי. "אוי קטנה, את ודאי שבורה." ניחמתי את מלכה. בשבילה זו באמת אבדה. שנים של שיחות ועצות וקריאה בקפה, שנתנה לה סבתא תמורת תשורה קטנה שגדלה לכסף שהחביאה מתחת למרצפת המתנדנדת במסדרון. הם אפילו לא מכירים את שמי. קוראים לי כולם בשם אימי, דפנה. כך הציגה אותי סבתא. אף אחד לא מכיר את השם שבחרה לי אימא לפני שנולדתי. המזכרת היחידה שדאגה להשאיר לי לפני שיצאה לחופשי. באמתחתי היה הספר "נשים קטנות" ובתעודת הזהות שלי השם ג'ו, על שם גיבורת הספר. השם שבחרה עבורי ואהבתי, אף שבגללו ספגתי גם בבית הספר קללות.
נפרדתי מאחרון המייבבים על קברה ונותרנו רק שתינו. בפעם הראשונה הסתכלתי עליה מלמעלה. 'לכי,' נבחתי על עצמי אבל עצמי לא הקשיבה.
שלפתי את הבקבוק מהתיק. עדיין צונן. "בדיוק כמו שאהבת, סבתא סימי," פתחתי בטקסיות את היין הצעיר. "בוז'ולה נובו, עכשיו זו העונה הקצרה שלו," נתתי חיקוי לא רע שלה, "לחיים סבתא! אה, בעצם את מתה," לגמתי ישר מפתחו.
חצי בקבוק מאחוריי ולא הרפיתי, "חייבים לסיים אותו, אי אפשר לשמור בוז'ולה אחרי הפתיחה." היין חרך את גרוני, לא עצרתי לחוש בטעמו, לגלגל אותו בפי, שתיתי אותו כמו בירה. עד שהתרוקן.
הצבתי את הבקבוק על רגבי קברה, מחזקת סביבו אדמה כמו לרגל השמשייה בחוף הים. לא הצלחתי כל כך, ידיי רעדו. תלשתי פרח מסידור הפרחים המכובד של ועד הבניין וניסיתי, באמת שניסיתי, להכניס אותו לחור הבקבוק. לא בטוחה שהצלחתי בסוף, הכול השתכפל מול עיניי.
לתדהמתי ולחרדתי שמעתי קול שבר גדול. מתוכי. הגוף שלי רעד ומצאתי את עצמי קרובה יותר אליה, על הברכיים, כורעת ומייללת כחיה פצועה. שיפולי גרוני התכווצו בכאב שלא הרפה, ניסיתי לצוד אוויר נקי, אבל אם היה כזה בנמצא אז היא בטח לקחה אותו איתה לקבר.
כן, הרגשתי כשמשהו הזיז אותי. אפילו נדמה ששמעתי קללה לפני שחזרתי לשקט המבורך של חוסר הכרה. רגע אחד קודם לא היה אכפת לי מה או מי זה היה. לא היה אכפת לי אם אני נשארת איתה כאן בקבר או שאמות במקום אחר, העיקר שלא אצטרך להתעורר.