לילי מילת​

"את יושבת בפינה הטובה ביותר כאן, יודעת?" אמר, מגייס את החיוך המתחנף ביותר שלו.

"ברור, זו מומחיות", החזירה בחיוך משלה.

עוד לפני שהספיק לחשוב מה לומר, היא ירתה ישירות, "טוב, אתה לא צריך להתאמץ להיות נחמד, יש כאן מספיק מקום לשנינו", כשראתה את ההפתעה בפניו הוסיפה, "אם זה מה שרצית לשאול".

"כזה שקוף אני, הא?" הוא הניח את מזוודתו בצד בחיוך נבוך והתיישב בכורסה לשמאלה.

"בּוֵו'נוֹ" (טוב), ניגש אליהם ארנלדו, נושא מגש מעוטר ועליו שתי כוסות קרמיקה מעוגלות בצבע קרם, מעלות אדי מרירות ברוכה של קפה. הוא הניח את כוסות הקפה ולצדן קרואסון חמאה קטן. "'פרח בר' ו'אָמִיגוֹ מִיוֹ' (חבר שלי), קודם לשתות קפה, אחר כך אתם יותר נחמדים, סִי?" הוא נפרד מהם בקידה. הם הביטו זה בזו ופרצו בצחוק משחרר.

היא עטפה את הכוס החמימה בשתי ידיה, הניחה אותן בחיקה, נותנת לאדים החמים לחמם את פניה, משמיעה קול קטן ומרוצה, בטרם לגמה מהחזק והמריר הזה, כפי שרק קולומביאני אמתי יכול להיות. היא שחררה יד אחת לטובת הקרואסון שקרא אליה מהצלחת, שמחה במגע לגלות את פריכותו העומדת בד בבד לצד הרכות שבו והביאה אותו אל פיה בציפייה אילמת. "מממ…" היא גנחה בעונג, "אבל, איך?" היא התבוננה בו בשאלה. הוא הנהן בהבנה. "אשתו צרפתייה", הסביר.

הוא צפה בה מזווית עינו, נזהר לא להרוס לה את הרגע, יודע מה היא עומדת לחוות וקצת מקנא בה שזו הפעם הראשונה שלה. ארנלדו הינו מאחרון הקולומביאנים המסורתיים, דור חמישי למשפחת בעלי מטעי קפה. אין נפילות אצלו בקפה, זה מדויק, זה אמתי, זה אותנטי. פסטל, אשתו, נצר למשפחת בעלי PÂTISSERIE במערב צרפת, הכינה קרואסוני-מלכות עוד לפני שלמדה ללכת.

בהנאה עצמה את עיניה, הרגישה את האדרנלין האופטימי מתפשט בגופה, מקצות הבהונות ומעלה פוגש את שפתיה להאיר אותם בחיוכה. "אני לא יודעת מה יהיה הלילה כשאטלפן הביתה להודיע על העיכוב בטיסה, אך החוויה הזו שווה לפחות את היום", היא חייכה אליו. "נעים מאוד, אמליה", הושיטה את ידה.

הוא מיהר להניח את כוס הקפה שלו על השולחן ועטף את ידה הקפואה בידו החמימה והאיתנה. "אביב", הוא חייך שוב, עדיין במבוכה. תמיד הרגיש גולמני שכזה במפגש עם אנשים חדשים. אך הפעם, משהו בה, באישה הזו, נתן לו אומץ להתיישב לידה.

אמליה חשבה כמה היא אוהבת להכיר אנשים חדשים. יש משהו בגישושים הראשוניים הנותנים לה הזדמנות לסוג של אתחול מחדש לעצמה. בפגישה הראשונה היא יכולה להגיע הכי קרוב לאני הרצוי שלה ולשכוח לרגע קטנטן מהאני המצוי.

"העונה החביבה עליי", אמרה, "נולדת באביב, אני מניחה?"

"שישה במאי", הודה. "באמת? אני בשניים במאי. מממ.. זה הופך אותי למבוגר האחראי כאן".

שניהם חייכו. הוא היה גבוה, כמטר תשעים, רעמה כסופה ונאה על ראשו, חריץ עמוק של חשיבה באזור העין השלישית, וקמטי צחוק סביב עיניו. הוא היה בן שישים וארבע, נראה לא יותר מחמישים. היא בתספורת קארה צרפתי, גומת חן שמאלית ועיניים סקרניות. במאי האחרון חגגה ארבעים ושניים אביבים.

אמליה חשבה שוב במצוקה על שיחת הטלפון שתצטרך לעשות בערב. "מרגיזה סופת השלגים הזו, אני לא רוצה לחשוב על האכזבה בבית".

הוא שתק לרגע. "אני דווקא שמח", העז ואמר לבסוף.

"למה אביב?" שאלה, כשעיניה מביעות עניין כן, "אתה לא מתגעגע הביתה?"

"לא ממש", חייך בהתנצלות משהו. אמליה הביטה בו בסקרנות, מחכה שיסביר.

"את באמת רוצה שאשעמם אותך בסיפורים טיפשיים של זקנים?" אמר והופתע לקוות שתענה בחיוב. ממתי הוא רוצה לדבר עם מישהו? לדבר בכלל?

"ראה, הודות לקפה, הערנות חוגגת ויש לנו…" אמליה הביטה בשעונה, "…חמש שעות עד לשיחת הטלפון הביתה".

"בּוֵו'נוֹ, נזמין עוד קפה 'פרח בר', סִי?" נאנח בחיוך.

צלצול קטן התריע על הודעה בטלפון שלו.

ראיתי שיש עיכוב בטיסה.

לצערי, תקוע בסופת שלגים בשדה התעופה. מתנצל לבטל את ארוחת הערב שלנו מחר.

אחשוב על פיצוי הולם 🙂 בינתיים שולחת חיבוק פרוותי שישמור עליך חם שם בשלג. אוהבת.

אוהב חזרה יקירה. תודה.

"סליחה אמליה, זו הייתה נועה, הבת שלי".

"בת כמה היא?"

"היא בדיוק חגגה ארבעים ושתיים לפני חודש…" אביב לא הספיק לסיים את המשפט כשאמליה החלה להשתעל ללא שליטה. הוא קם והניח יד על גבה "את בסדר אמליה?" שאל בדאגה.

"כן, כן", ענתה לו תוך כדי שיעול קטן נוסף. "סתם הקדמתי קנה לוושט", אמרה בחיוך שלא ממש הגיע לעיניה. הוא התבונן בה רגע ארוך, נראה היה כאילו רצה לומר משהו, אך שתק. פתאום הבין שידו עדיין על גבה ובאי רצון הוריד אותה משם, מרגיש מטופש לעמוד סתם כך לידה. הוא פנה לחזור לכורסה שלו, כשלפתע חש בידה הקטנה והקפואה בתוך כף ידו. "אולי תשב לידי, יהיה יותר נוח לשוחח כך", היא מלמלה, ולפתע כנראה הבינה מה עשתה. סומק הציף את צווארה ולחייה והיא מיהרה לשחרר את אחיזתה בידו.

אמליה השפילה עיניה, התבוננה בכוסות הקפה על השולחן כאילו היו הדבר המעניין ביותר בעולם. אביב התיישב לצדה, עוטף את כפות ידיה בשלו. "איך את כל כך קפואה? יש כאן אח לידינו".

הסומק על פניה העמיק והיא הרימה את מבטה לפגוש בעיניו שהביעו חמימות, עומק וחוכמה. עיניים של מי שחי חיים שלמים, עיניים שטומנות באישוניהן סיפורים אותם רצתה לדעת.

"בעיה של זרימת דם", ענתה בקול קטן. "ספר לי על הבת שלך", ביקשה.

אביב החל לדבר. בפעם הראשונה בחייו דיבר בפתיחות כזאת שהפתיעה אותו.

נועה, ילדת מתנה מקסימה שלו. תמיד רגישה כל כך לאחרים, ויש לה יכולת להיות בדיוק היכן שצריכים אותה. לא מפתיע שבחרה לעבוד כפסיכולוגית קלינית. לפעמים הוא חושש לה ומקווה שהיא גם יודעת לקבל כפי שהיא נותנת.

"יש לך ילדים נוספים?"

"לא, אחת יחידה ומיוחדה", עיניו נצצו בחיבה. הוא הודה לאלוהים כל יום על המתנה הזו בחייו. שנתיים אחרי לידתה התגלה הגידול הארור בשחלה של אמה. בסוף, היו צריכים להוציא את כל הרחם, אבל הם היו מאושרים עם בתם האחת והוקירו כל יום ביומו. עשרים שנה חלפו. היא הלכה, כבכל שנה, לבדיקה השגרתית הזו. מהרגע שיש לך סרטן אתה "חבר" של המחלקה לכל חייך. כשחזר הביתה, היא חיכתה לו מכווצת בפינת הספה, רגליה מקופלות תחתיה, אוחזת בכוס שבידה כל כך חזק, כאילו היא תביא לה את הישועה.

גם כשהגיע היום, נועה ידעה להיות שם.

כששמע את המפתח של הדירה מסתובב בשלוש לפנות בוקר, הוא מיד התיישב במיטה, עצבות וכאב באבריו. הוא שלח מבט הצדה והביט בה, באשתו ואם בתו, ישנה לצדו. כל כך זעירה הייתה עכשיו, כילדה קטנה. כאילו עכשיו כשהסוף קרב, היא מתקרבת לממדים בהם הופיעה בעולם לראשונה. הוא עטף את ידה החמימה משינה.

היא פקחה את עיניה וחייכה אליו, עיניה בוהקות, זכר שאריות הכאב נמחק מהן.

"אני אוהבת אותך, אתה יודע?" היא אמרה לו ברוך, כאילו זו פעם ראשונה שהיא מעזה להתוודות על אהבתה בפניו.

דמעות שקטות זלגו מעיניו.

"אתם תהיו בסדר, אתה והיא. תמיד הסתדרתם מצוין, גם בלעדיי, עם הברגים שהייתם מבריגים שעות לתוך איזו חתיכת עץ, לא מבחינים בקיומי. אף פעם לא הבנתי את ההנאה שבדבר", היא חייכה.

הוא אסף אותה לזרועותיו, מניח אותה בחיקו, מצמיד את ראשו לראשה ברוך. רעידות בכיו השקט מנענעות את גופם. הם ישבו כך חבוקים במיטה למשך שעה ארוכה. "עכשיו תקרא לה, לנועה שלנו", היא אמרה בעדינות. "כמו שאני מכירה אותה, היא כבר הגיעה ומחכה בסלון".

אביב ואמליה המשיכו לאחוז ידיים גם אחרי שסיים את סיפורו. אמליה הרגישה שהפשירה לבסוף. גם תחושות אחרות הציפו אותה, כאלו שכבר מזמן נקברו עם תקוותיה.

"אביב", לחשה ולא הוסיפה. היא ידעה מניסיון שאין מקום למילים, רק לחיבוק, אבל היא לא יכלה לתת לו אחד כזה. למען השם, שני אנשים זרים! מה הם עושים?

כנראה שתחושותיה ניכרו היטב בעיניה, כיוון שלפתע עזבה אותה חמימות ידיו, והיא נאנחה באכזבה. אביב הביט בה לרגע, שבסופו נאנח בעצמו ומשך אותה לזרועותיו. בית. כך הרגישה אתו. אמליה הניחה לראשה ליפול לחיקו, התמסרה לתחושה.